מערכת שבתוןעו"ד אביחי ורדי
את מאמרו הארוך על מטרת המשפט (עין אי"ה שבת א' י') מתחיל מרן הרב קוק זצ"ל במילים "תכלית המשפט היא להעמיד חיי חברה על מכונה…", כאשר הרב מבהיר את חשיבות תחולת המשפט על עולם המעשה. מטרה זו זהה הן לדין הדתי והן לבתי המשפט הרגילים. בפועל בתי הדין מודרים יותר ויותר מעולם המעשה – מי אשם בכך?
רק לאחרונה שלל בג"ץ מבתי הדין את הסמכות לדון במזונות ילדים (בכריכה). פסק דין ארוך, אך נדמה לי שדווקא המטרה שמאחורי פסק דין זה מוצאת ביטוי בדבריה של השופטת רות רונן. היא טוענת שגישת בתי המשפט לענייני משפחה ביחס לקביעת מזונות ילדים עברה שינוי כתוצאה משינויים במציאות. כיום נשים אינן מוחלשות כלכלית לעומת גברים, ועל כן אין מקום להתחמק מהשינויים הנ"ל באמצעות הקניית סמכות לבתי הדין. כלומר, העובדה שיש משמורת משותפת ונשים מרוויחות כמו הגברים ולעיתים יותר, אין מקום להותיר את הסמכות בידי בית הדין, שמיטיב יותר עם נשים בסוגיית המזונות. קשה שלא להבין את האמירה העקרונית של בית המשפט העליון, שמוצא לנכון להתאים את הדין החילוני למציאות החיים. על שום מה ולמה יישא הגבר בנטל המזונות יותר מהאישה, אם זו מרוויחה כמוהו?
מאז ומעולם, העיקרון האורתודוקסי היה כי התורה היא "תורת חיים" ולא תורה "לפי החיים", אולם לעיתים קבעו גדולי הדורות תקנות אשר אינן עולות בקנה אחד עם דין תורה. כך, דרך משל קבע הלל הזקן את "תקנת פרוזבול", המאשרת לגבות חובות על אף חלוף שנת השמיטה. כך, דרך משל קבעו פוסקים רבים את "היתר המכירה", המאפשר מלאכות חקלאיות בשנת שמיטה. וכן, כך דרך משל מאפשר הדין עוד מדינא דגמרא "היתר עסקה" – לעשות עסקה בדרך שבה יזכה המלווה לריבית (ראה רמב"ם קנין הלכות שלוחין ושותפין פרק ו' הלכה ב'). ורק להזכיר את החומרה שמביעה הגמרא בסוגיית הריבית, הקובעת במקרים מסוימים 6 לאווין על מי שנוטל ריבית (פרק איזהו נשך). כלומר, גדולי הדורות התמודדו עם סוגיות שנבעו מהמציאות, ומצאו להם פתרון בדרך זו או אחרת. האם אכן בתי הדין בימינו נותנים את הדעת לסוגיות בוערות, כדוגמת סוגיית מזונות הילדים, בה בג"ץ למעשה שלל את סמכות בתי הדין בשל חוסר התמודדות עם שינויי המציאות, ולמעשה שלל מהם את הסמכות?
דוגמה נוספת ולא פחות בוערת היא סוגיית זכויות הקניין של האישה במקרה של נישואין. על פי דין תורה, באופן פשטני, "כל מה שקנתה אישה – קנה בעלה". כדי למנוע זאת, קבע חוק יחסי ממון בין בני זוג, חוק חילוני, את הזכויות השוויוניות בין בני זוג, ואף קבע כי חוק זה יחול גם בבתי הדין. כלומר, החוק החילוני מכיל את עקרונותיו על בתי הדין. האם אכן זה ראוי שבתי הדין "יאלצו" לדון על פי דין חילוני, במקום לתת פתרון הלכתי לסוגיית קניין האישה? ושוב, האם לא היה מקום שבתי הדין ייתנו על כך את הדעת וימצאו פתרון הלכתי בלא צורך בכפיית הדין החילוני? והאם עולם הדיינות נשרך אחר חוק חילוני בהיעדר מוצא? או שמא באמת יש לקבוע זכויות שוויונית בין בעל לאשתו ואישה ובעלה, זה הרבה פחות חמור מ-6 לאווין הכרוכים בריבית.
סוגיה לא פחות בוערת היא סוגיית "עדות אישה", אשר על פי דין תורה אינה כשרה להעיד. האם במצב הדברים הנוכחי, אין מקום לשקול כיצד אנו פותרים זאת? שכן ברור לכל בר דעת, שבמציאות הנוכחית אין זה מתיישב עם הדעת שנשים לא תוכלנה להעיד (קראתי מאמר של רבני "בית הלל" בסוגיה, שאף הם נבוכים בהקשר זה). ואכן, אינני רב ואף לא בן של רב, ובסך הכל אני מעלה סוגיות שיש מקום שההלכה ובתי הדין יתייחסו אליהן, ולא רק בסוגיות של "בשר בחלב". ישנן שאלות שבשלן השליכו תלמיד חכם מבית המדרש (בבא בתרא כ"ג עמוד ב), וישנן שאלות שהן בגדר שאלות חכם חצי תשובה. בשל התפר הדק ביניהן, אני בוחר לעצור כאן.
ההתיישבות אל מול חוק הגיוס
בימים האחרונים תמה השר מאיר פרוש על עמדת הציונות הדתית בסוגיית חוק הגיוס, וטען כי הוא אינו מבין "מדוע לאור התמיכה של היהדות החרדית בהתיישבות, אין הציונות הדתית תומכת בחרדים בסוגיית חוק הגיוס?" לדעתי, זוהי אמירה מופרכת ומשוללת כל יסוד. בסוגיות כה ערכיות של התיישבות וחוק הגיוס סבור השר פורוש, שיש פה יחסי "תן וקח" – ולא היא. אנו בעולם של "תן ותן". התיישבות היא צורך לאומי, אינטרס של כלל ישראל, כאשר הוכח כי ההתיישבות בשטחי יו"ש הכרחית לביטחון המדינה, כך גם ברור כי הגיוס הוא הכרחי לאור הצרכים הביטחוניים. האמירה ששמענו לאחרונה מצד גורמים חרדיים כאלו ואחרים, לפיה "גם אלו שאינם לומדים לא יתגייסו" היא אמירה מופקרת ואין לקשור אותה לסוגיית ההתיישבות.
הציונות הדתית השכילה להעמיד ישיבות המאפשרות גיוס כדוגמת ישיבות ההסדר או "הסדר מרכז", ואין כל סיבה שהחרדים לא יהיו שותפים למאמץ הביטחוני, בוודאי בשעות אלו, שבהן יש מלחמה על הבית. גם אם יש מקום לאפשר למי "שתורתו אומנותו" שלא להתגייס, ונדמה לי כי ציבור גדול יתמוך בכך – חובה על אלו שאינם לומדים להתגייס, ואת זאת החרדים לא אומרים, ולתחושתי כי זה נוח. לא מטעמי אידיאולוגיה, אלא מטעמי נוחות. הוקמה חטיבה חרדית שיכולה להיות בית לחרדים, תוך הקפדה על קלה כבחמורה, והחרדים חייבים להבין ששירות בצבא הגנה לישראל הוא חובה לכולם, ורק מי שבאמת מוסר עצמו על התורה יהא פטור הימנו.
ושוב החרדים עמלים על חוק הגיוס, ושוב אינם מבינים כי חוק גיוס שלא ייתן פתרון אמיתי לבעיית הגיוס, ייפסל על ידי בג"ץ – ובצדק. והאם שוב הציבור החרדי רוצה להישרך מאחור או להוביל מהלך אמיתי לפתרון? "ראיתי בני עליה והן מועטין" (סוכה מה ע"ב) – האם בעולם התורה אכן כולם בני עלייה?
ולסיום, בחזוני אני רואה אלוף חרדי עם פאות, זקן וציציות, ולא אלוף שתפקידו רבנות צבאית, אלא אלוף פיקוד הדרום או הצפון. זה בהחלט אפשרי ונחוץ יותר מתמיד, ואולי ראש אמ"ן, שהיה מתעורר בלילה כשמעירים אותו.
הערות, הארות, תובנות ואף ביקורת יתקבלו בברכה: VARDI@VARDILAW.COM
