מה רוצים מנבחרי ציבור?

מינוי עובדי ציבור אמור להיעשות לפי קריטריונים ברורים של התאמה לתפקיד. כך לדוגמה, כאשר רוצים למנות כיום נציב לשירות המדינה, בוחנים את הכישורים ואת הניסיון של המועמדים לתפקיד. לפיכך, ניתן היה לצפות שכאשר עם ישראל מחפש את האדם המתאים ביותר להובלת הפרויקט החשוב והגדול של הקמת המשכן – יחפשו מומחה מוכשר וביצועיסט בתחומי האדריכלות והאמנות. גם שאר העובדים בבניית המשכן אמורים היו להיות אנשי מקצוע יעילים ובעלי ידיים טובות. אולם, פרשות המשכן מלמדות שהדרישה העיקרית מכל העוסקים במלאכת המשכן הייתה חוכמת לב ונדיבות לב. הסטנדרטים לבניית המשכן לא כללו רק עמידה בתקני הבנייה, אלא גם דרישה מפורשת שהוא ייבנה על ידי לבבות מתוקנים. בעלי לב טוב, מסוגלים להשתלב בעבודת צוות, מסייעים ומלמדים זה את זה ויודעים לדחוק הצידה את האגו שלהם, מתוך ראיית המטרה הקדושה של הפרויקט הלאומי.

הצורך בלב טהור ובניקיון כפיים מסביר, לדעת פרשנים אחדים, את הסמיכות של פרשת "תרומה" לפרשת "משפטים": בפרשת "תרומה" מצטווים בני ישראל לתת חומרים יקרי ערך לשם בניית המשכן. בפרשת "משפטים", שקדמה לה, לימדה התורה כיצד צריכים חומרים אלה להגיע לידי האדם – ביושר ובניקיון כפיים. רק מי שיישם את הדין האזרחי ואת הדין הפלילי של פרשת "משפטים", וכל מה שהגיע לידיו, הגיע כחוק ובהיתר גמור, רשאי היה לתרום למשכן. רק מי שלא לקח שוחד, ודקדק בענייני נזיקין ההופכים אדם לחסיד (בבא קמא ל, א), יכול להימנות עם בוני המשכן.

הקפדת התורה על ניקיון כפיים ויושרה כתנאים הכרחיים להקמת מרכז להשראת קדושה, באה לידי ביטוי גם בבניית בית המקדש. דוד המלך, שהיה מנוע מבנייתו, החל באיסוף חומרים לצורך הבנייה (דבה"י א, כב ו-כט). אולם, לדברי המדרש שלמה נמנע מלהשתמש בהם. זאת משום שכאשר היה רעב בתקופת דוד, היה עליו למכור את כל החומרים יקרי הערך שצבר, כדי להחיות את העם. שמירת חומרים אלה פסלה אותם, לדעת שלמה, משימוש למקדש. לדעת הרלב"ג, שלמה לא השתמש באותם חומרים מפני שהם הגיעו משלל המלחמות, והוא לא רצה לבנות מקדש מחומרים שמקורם במלחמה. בניית קדושה מחייבת אפוא טהרה מן היסוד.

ניקיון כפיים הוא תנאי הכרחי לא רק כשמקימים משכן ומקדש, אלא גם בפעילות שוטפת של נבחרי ציבור. בצלאל לא היה מנהיג רוחני, וכינויו בספרות חכמים הוא "פרנס", שפירושו מנהיג ציבור. בכל תפקיד ציבורי ראוי לחפש אנשים שאינם רק בעלי כישורים ביצועיים, אלא גם ניחנים בלב טהור ובתכונות אופי טובות.

במקורות ההלכה יש תנאי סף מחמירים בנוגע למינוי של אנשי ציבור. הרמ"א פסק על פי 'תרומת הדשן' כי יש איסור מן התורה למנות לתפקיד ציבורי אדם שביצע עבירות ממוניות, שכן "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה" (חו"מ לז, כב). ר' מנחם המאירי אף תובע מאנשי ציבור שיהיו גם בעלי מידות טובות: "אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במידותיו עניו ושפל רוח וסבלן", והוא מזהיר שלא למנות אנשים תקיפים שסבורים כי המינוי "מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם…" (בית הבחירה, יומא כב, ב). ואכן, הרמב"ם מציין שהגויים מכבדים ומפארים את ישראל ומקנאים בנו על כך שאנו מקפידים למנות כשוחטים, דיינים ושלוחי ציבור רק אנשים הידועים בכשרותם, וכי מינוי שאינו כזה גורם חילול ה' (שו"ת קעג).

התפיסה העצמית של עובדי ציבור בישראל הוגדרה להפליא על ידי רבן גמליאל, שרצה למנות שני תלמידי חכמים לתפקיד תורני ושלח להם מסר: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י). בהתאם לכך, הרמב"ם פסק כי "אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור" (הלכות סנהדרין כה, א). בהקשר זה, כתב המאירי "כשאדם מתמנה על הצבור… צריך להזהר שלא יתגאה בעצמו ולא יטיל אימה יתרה שלא לשום שמים ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו" (בית הבחירה להוריות י, א).

נבחרי ציבור צריכים אפוא לזכור שתפקידם לא נועד להקנות להם זכויות יתר, אלא דווקא להטיל עליהם חובות ודרישות. עליהם להבין שהעובדה שנבחרו לא מקנה להם חופש פעולה אין-סופי, וכי עליהם לשרת את העם ולא לצפות שהציבור ייכנע לכל תכתיביהם. אל להם לחשוב "שהמינוי מוחזק בידם לעולם", ושאיש מלבדם לא מסוגל לבצעו. תפקידם אינו שררה אלא שיעבוד לציבור, ולכן טובת הציבור צריכה לעמוד לנגד עיניהם ולא טובתם האישית. נבחרי ציבור האמונים על מסורת ישראל, צריכים להיות בראש המקפידים על עקרונות אלה, והציבור הנאמן לתורה ולחכמיה צריך להוביל את הדרישה מהם ליושרה וניקיון כפיים, ולהתנהלות זהירה המתחשבת בעם.

יושרה, ניקיון כפיים והתמקדות בטובת הציבור אינם בבחינת תנאי נוסף למנהיגות ראויה, הם תנאי סף, שהכרחי ליצירת אמון והצלחה למדינה כולה.