הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשת 'ראה' מכילה מעברים חדים בין מצוות מנוגדות באופיין, אשר ניתן לחלקן לשלושה חלקים: הראשון – התמודדות עם ההשפעות השליליות של גורמים שונים בארץ, כגון עבודה זרה, נביא שקר, מסית ומדיח, עיר הנידחת; השני – איסורי אכילה של בעלי חיים מסוימים; והשלישי – מצוות של נתינה לעניים, שמיטת כספים, הלוואה וצדקה, ושיתוף של אלמנות ויתומים, עבדים וגרים בשמחת המועדים.
בולט ביותר הוא ההבדל הגדול בין החלק הראשון של הפרשה לבין חלקה השלישי. המצוות של החלק הראשון דורשות מהאדם להתנהג בנוקשות ואף באכזריות. לגבי האלילות מצווה התורה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" וכו'. נביא השקר: "יוּמָת… וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", המסית: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו, כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ", ואנשי העיר הנידחת: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא… וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (פרקים יב-יג).
כמה עצום הוא הפער בין המצוות הללו לבין המצוות שבאות בחלק השלישי, ובו מפרטת התורה שורה של מצוות חברתיות והומניות: מתן מעשרות ללוויים ולעניים: "וּבָא הַלֵּוִי… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ…", נתינת צדקה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", נתינת הלוואה והשמטת חובות בשביעית: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ…", שילוח עבדים ומתן מענק נדיב לעבד המשתחרר: לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם… הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ", וכאשר מדובר על מצוות החגים, הדגש הוא על החובה לשמח בהם את הדלים והסובלים: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (פרקים יד-טז).
חיינו היו קלים יותר לו היינו צריכים להיות נוקשים בקביעות ובעקביות, או רכים ורחמנים באופן תמידי. אולם, התורה דורשת מאיתנו שנשכיל לעשות שימוש בכל התכונות האנושיות, ושנדע להתאים את התכונה הנכונה לכל מצב ולכל עניין. הקושי גדול במיוחד כאשר אנשים צריכים לבצע מעברים חדים בין מצבים מנוגדים.
כאשר אדם נדרש להשתמש בתכונות קיצוניות מסוג אחד, עליו להשקיע יתר מאמץ ותשומת לב בהעצמת התכונות המנוגדות, כדי שלא יטה וייתקע בקיצוניות השלילית. מנהג היה בעבר בישראל שהשוחט היה מתעסק בהכנסת אורחים שהזדמנו לעיר. מסופר על שוחט אחד שבא אל הרבי מרוז'ין בתלונה: "רבי, גבירים גדולים ממני ישנם בעיירה, ומדוע דווקא אני צריך לטפל באורחים?". אמר לו הרבי: "אחרי 'הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב', אומרת התורה: 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ', כי אחרי שעוסקים כל כך הרבה בהריגה, אף שהיא לשם שמיים, צריך לחזק את מידת הרחמנות. לפיכך קבעו שהשוחט, העוסק כל היום בהריגה, יעסוק בלילה ברחמנות על אורחים, שאין להם היכן להניח את ראשיהם…" ('חיוכה של תורה', וראו 'אור החיים' ו'העמק דבר' על עיר הנידחת).
באמצעות הדוגמה של שוחט זה ניתן להסביר את מיקומם של איסורי האכילה של בעלי החיים, שמפרידים בין המצוות הנוקשות למצוות הרכות של הפרשה. איסורים אלה באים להרגיל את האדם בריסון ועידון יצריו בתוך חיי היומיום, כאשר מצד אחד מותר להרוג בעלי חיים לאכילה, אך מצד שני יש להקפיד על שורה ארוכה של הגבלות ואיסורים ממתנים ומרסנים שירחיקו את האדם מהריגה ומתאוות בשר.
שילוב תכונות היה לחם חוקם של גדולי העולם. אברהם אבינו, שהיה עמוד החסד, ידע גם לרדוף עד גבול לבנון ולהכות את ארבעת המלכים ששבו את אנשי סדום. דוד המלך "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ" (מו"ק, טז, ב).
אתגר השילוב מרכזי בחיינו כיום. חיילי סדיר, קבע ומילואים נדרשים לנוקשות וקשיחות בעת מלחמה, אך עליהם לגלות רגישות ועדינות בעוברם את סף ביתם, ובחיים האזרחיים בכלל. מנהיגי ציבור שעומדים בתקיפות על עמדותיהם, צריכים גם להיות רגישים לצורכי הציבור ולמצוקות אנשיהם. הורים, שעסוקים בטיפול אוהב בילדיהם, ובחופשת הקיץ עושים מעל ומעבר כדי להעסיק את הילדים בטוב ובנעימים, צריכים בה בעת להיות עיקשים ונחושים בענייני בטיחות, הצבת גבולות ושמירת כללי משמעת נחוצים. מעבר זה לפעמים קשה, אך הכרחי עם סיום החופשה והחזרה לספסל הלימודים.
התורה דורשת מאיתנו מורכבות ויכולת לשלב בחיינו מנעד רחב של תכונות, ואין מתאים מחודש אלול לעבודת המידות. אם התורה דורשת – אנחנו כנראה מסוגלים לקיים.
