מסחר בשבת

למעלה מ-50 אלף איש פקדו בשבת האחרונה את הקניון החדש 'ביג פאשן' בגלילות. הקניון נפתח בקול תרועה רמה והבטיח את מרחב הקניות והבילוי הגדול ביותר בארץ, וכצפוי, המוני בית ישראל הסתערו עליו. אבל מה שקרה בשבת האחרונה מעיב על כל החגיגה. למה בשבת?
השופטת פרופ' רות גביזון המנוחה לא הייתה אישה דתייה. ועם כל זאת, היא הכירה בחשיבות שיש בשמירת צביונה של השבת במדינת ישראל כיום מנוחה. באמנה שחיברה יחד עם הרב יעקב מדן בשנת 2003, קבעו השניים שמוסדות מסחריים יהיו סגורים בשבת, ורק מסעדות ובתי בילוי יהיו רשאים לפעול בשבת, אם ירצו בכך. בדברי ההסבר להצעה כתבה גביזון: "הסכמתי, כחופשייה, להגבלות מסוימות בשבת, אינה נובעת מכפייה דתית. הטעם שלי להסכים […] הוא רצוני העצמאי בביטוי בולט ומשמעותי של ייחוד השבת בפרהסיה הישראלית. אני מקבלת לכן, שיש פה הגבלת חירות מטעמים תרבותיים".

קיים עימות מתמיד בין חופש הפרט ובין אופיו של המרחב הציבורי. אדם לא יכול להסתובב ערום ברחוב, גם אם ירצה בכך. הוא לא יכול להתנהג בצורה פוגענית או לזלזל בסמלי המדינה. יש אופי תרבותי למרחב המשותף שלנו, והאופי הזה מבטא את זהות החברה שמתקיימת כאן. אם אדם רוצה להיות חלק מהמרחב המשותף הזה, עליו להתאים עצמו אליו, גם אם הדבר מגביל אותו.
השבת היא חלק מרכזי באופייה של מדינת ישראל. השבת היא אחת הבשורות החברתיות והרוחניות החשובות ביותר שהביא עם ישראל לעולם. לקבוע יום מנוחה לכולם היווה בשורה של שחרור ושוויון עבור כלל בני האדם. מתבקש אפוא שבכינונה של מדינת היהודים, השבת תהווה אחד ממאפייניו המרכזיים של המרחב הציבורי במדינה זו.
לא כל החברה הישראלית דתית. לא כולם מתכנסים בבית ובקהילה ופוקדים את בית הכנסת, ואלה דורשים לקבל מענה לרצון שלהם לבלות כדרכם בשבת. במסגרת אמנת גביזון-מדן הוסכם אפוא לאפשר פתיחת מסעדות ומקומות בילוי ולאסור פתיחת מוסדות מסחר. ומדוע? כי להבדיל ממוסדות בילוי, מסחר מבטא את פעילותו של השוק הכלכלי. כבר בימי שיבת ציון, מציין נחמיה את הקלקול שיש בכך: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים… וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (נחמיה יג). נחמיה תיקן לסגור את השערים כדי למנוע את המסחר הזה.
השבתת המסחר הוא ביטוי להשבתתו של השוק, כמקום בו קונים ומוכרים בשביל להשיג רווח. אמת, בתרבות העכשווית, גם צריכה הפכה לסוג של בילוי; ועדיין אי אפשר להשוות בין מקומות בילוי מובהקים למסחר מבחינת קיום השוק.
קיימת עוד הבחנה משמעותית לענייננו. עסק קטן הרוצה לנוח בשבת, לא יוכל להרשות לעצמו זאת אם עסק לידו יפתח את שעריו בשבת. כי מי שקונה בחנות אחת כבר לא יקנה מוצר דומה בחנות אחרת. לכן, פתיחת חנויות מסחר בשבת פוגעת במי שרוצה לשבות, ומונעת את אפשרות המנוחה של בעלי עסקים ועובדיהם. שונים בכך מקומות הבילוי. מסעדה שפתוחה במקום אחד בשבת לא תימנע ממבקריה ללכת למסעדה אחרת ביום שלמחרת. בילוי הוא דבר מיידי ופרטיקולרי, ולכן בתחום זה קיימת פחות פגיעה כלפי בעלי עסקים שמחליטים לסגור את שעריהם בשבת. זה, להבנתי, מה שעמד ברקע ההבחנה של גביזון-מדן בין המקומות שאפשר לפתוח בשבת.
נחזור לביג פאשן. המצדדים בפתיחתו המלאה בשבת טוענים בעד חופש העיסוק והתנועה. לטענתם, כל עובד רשאי להחליט האם ברצונו לעבוד בשבת או לא. אבל זו היתממות. מי שמכיר את כוחות השוק יודע שהשוק מפעיל הרבה לחצים על הפרטים שלוקחים בו חלק. לא רק בעלי עסקים קטנים מצויים תחת לחץ, אלא גם העובדים במקומות הללו נדרשים לספק את רצונם של מעסיקיהם ומצופה מהם להיות זמינים ככל שניתן להפעלת המקום. ומה לגבי השומרים והמנקים ומפעילי המקום מסביב, שמשכורתם גם כך דלה? האם באמת הם יכולים לסרב לדרישה לעבוד גם בשבת?
ראוי היה אפוא לסגור את המתחם בשבת לטובת צביון השבת ולרווחת מאות העובדים שנדרשים להפעיל אתה מקום. לצד זאת, ראוי שמדינת ישראל תקבע יום נוסף שבו יהיה חופש לבצע מסחר וסידורים. כיום יום שישי מוקדש לכך, אבל רבים עובדים בו וגם כך הוא יום קצר שאינו מאפשר פעילות גדולה. ראוי לאמץ את המודל שקיים בעולם שנותן חופש גם ביום ראשון. במודל הזה היה מופעל פחות לחץ על בעלי עסקים ורשתות לפתוח את עסקיהם דווקא בשבת.