אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)בתוך שגרת חירום של ריצה יומיומית למקלטים ולממ"דים, צפות בקרב ההורים והסבים שאלות רבות: מה להגיד לילדים? איך לתווך להם את מה שאנחנו בעצמנו מתקשים להבין? איך לעזור להם בלי להגביר את הפחד, ואיך להרגיע כשאנחנו עצמנו על הקצה? אז אין כאן נוסחה, אין תשובה נכונה אחת. אבל יש כמה קווים מנחים שיכולים לעזור – לא רק לילדים, אלא גם לנו, המבוגרים שסביבם
"אם היו שואלים אותי לפני שבועיים מה קורה במדינה, הייתי עונה שאנחנו במלחמה. גם הילדים שלי היו אומרים את זה – שאנחנו כבר מזמן חיים בתוך מלחמה. אבל כששואלים אותי היום, התשובה אמנם נשארת אותה תשובה – כן, אנחנו במלחמה – אבל הטון משתנה. הפנים משתנות. תחושת הסכנה פתאום חדה, ממוקדת, מוחשית. זה כבר לא סתם רקע קבוע של דאגה – זה עכשיו. זו מלחמה שמורגשת בגוף, בלב, ברחוב. הכל נהיה רועד יותר, קצר יותר. וכולנו מגיבים. כל מי שגר כאן – הורים, ילדים, סבים וסבתות, אפילו כלבים וחתולים. המוח והגוף שלנו נכנסים למצב הישרדות, ופתאום, גם דברים מוכרים מרגישים אחרת לגמרי", אומרת שרית שרם-יבין, פסיכולוגית חינוכית מומחית, ראש המרפאה לילדים במרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה – מטיב, ירושלים.
איך מתווכים לילדים ולבני נוער את עניין המלחמה?
"אצל ילדים צעירים, לפשט זה שם המשחק. הם לא צריכים פרטים. הם צריכים מסר ברור ומרגיע: יש כאלה שרוצים לפגוע בנו, והצבא שומר עלינו. אנחנו יודעים מה לעשות כדי להיות בטוחים", עונה שרית. "המשפטים הקצרים והברורים האלה בונים תחושת הגנה. לא צריך להפחיד – אבל גם לא לטשטש. אצל בני נוער – חשוב לא להפוך את זה להרצאה, אלא לשיחה. לשאול: 'מה שמעת? מה אתה חושב על זה?' ולתת להם מקום להרגיש. הרבה פעמים, עצם ההקשבה כבר עושה את ההבדל".
"חשוב להתאים את התיווך לגיל ולילד", מסבירה דינה דרור, עו"ס ופסיכותרפיסטית, רכזת התערבויות חוסן וחירום בעמותת מרכז אלה להתמודדות עם טראומה, אובדן ומשברי חיים. "בשיחה עם ילדים צעירים אנחנו נשמור על מינימום מידע, מקסימום ביטחון. המסר שאנחנו נשארים במקום בטוח, שאי אפשר להסתובב ברחוב ושהממ"ד הוא המקום הבטוח שלנו, לגמרי מספיק. עם בני נוער חשוב לאפשר שיחה פתוחה, בלי כפייה, לשמוע מה הם כבר יודעים ומה מטריד אותם. הכי חשוב, פשוט להיות שם. לא רק עם מידע, אלא עם הקשבה. תופתעו לדעת שבני נוער רבים כלל אינם חרדים מהמצב – הם קמים לאזעקות, חוזרים לישון ובמהלך היום ממשיכים בשגרה של תקשורת עם החברים מרחוק".
"אצל ילדים צעירים, לפשט זה שם המשחק. הם לא צריכים פרטים. הם צריכים מסר ברור ומרגיע: 'יש אנשים שרוצים לפגוע בנו, והצבא שומר עלינו. אנחנו יודעים מה לעשות כדי להיות בטוחים'"
לשתף אותם? לחשוף אותם לחדשות?
שרית: "ילדים קולטים הכל. גם כשהם לא שואלים, גם כשהם ממשיכים לשחק. אבל קל מאוד להציף אותם בלי לשים לב – במיוחד דרך טלוויזיה, רדיו או רשתות חברתיות. ילדים לא צריכים לראות תמונות של הרס או לשמוע אזעקות דרך הרמקול של החדשות. הם צריכים שההורה יסנן עבורם את המידע וייתן להם אותו בצורה מרוככת ומובנת. אצל מתבגרים – הגבול מעט שונה, אבל גם כאן חשוב שיהיה מבוגר שמסביר, משוחח, עוזר לעבד".
jordan-whitt-unsplash
דינה: "ילדים צעירים לא צריכים להיות חשופים לחדשות, בטח לא לתמונות קשות או לדיווחים בלתי פוסקים. גם אם ההורה רוצה להיות מעודכן, חשוב לעשות את זה בפרטיות, או כשהילד לא ליד המסך. אנחנו במלחמה קשה עם אזרחים הרוגים מטילים שנשלחים אלינו. חדשות המשודרות ברקע, אפילו בלי התייחסות ישירה, משפיעות מאוד, בעיקר על ילדים קטנים. הם קולטים את הטון, את המילים, את המתח ולא תמיד יודעים לפרש. בני נוער כן נחשפים, גם דרך הרשתות ולכן איתם כדאי לשוחח ולשאול מה ראו, איך הרגישו, ולעזור להם לעבד את המידע. אם אתם מרגישים צורך לצפות בחדשות עשו זאת בנפרד או צפו מהנייד והשתמשו באוזניות. אם הילד מנסה להבין למה אתם חייבים לצפות בחדשות, אני ממליצה לומר לו כי אתם רוצים מעט להתעדכן במה שקורה ואם יש משהו שצריך לדעת אתם תשתפו אותו. זה מייצר תחושת ביטחון ולא עומס רגשי".
בזמן אזעקות וכניסה למרחב מוגן – מה עוזר?
הן דינה והן שרית מדגישות את חשיבות התגובה והאנרגיה שלנו ברגעים שבהם נשמעת אזעקה ונכנסים למקלט או לממ"ד. "ילדים מרגישים את המבוגר שלידם", אומרת דינה. "ככל שאנחנו נהיה יציבים יותר, כך הם ירגישו בטוחים יותר. חשוב לתרגל מראש את הפעולה (כניסה למרחב מוגן), להסביר שזה חלק ממנגנון שמירה ולא סיבה לפחד. בזמן אזעקה – קול שקט, חיבוק, מגע והזמנה לנשום יחד, אלה הכלים הטובים ביותר. חלק גדול מהאזעקות קורה לפנות בוקר, כשכולם עייפים, מותשים, והעצבים מרוטים. זה בדיוק הרגע שבו ההורה צריך לזכור כי גם תגובה שקטה של 10 שניות שווה המון. לפעמים לא צריך להסביר, רק להיות נוכחים, עוטפים ומייצבים. הילדים שואבים את הביטחון לא מהמידע, אלא מהתגובה שלנו.
שתיהן אף מציעות דרך אינטראקטיבית להתמודדות של הקטנים בעת השהייה במקלט: להכין "ערכת מרחב מוגן" – עם משחקים קטנים, קלפים, מדבקות, דפי ציור או משהו טעים. "המרחב עצמו לא חייב להיות רק מקום שמחכים בו בחוסר אונים – הוא יכול להפוך למרחב שמרגיש מוכר, אפילו נעים. והכי חשוב – קשר עין, חיבוק, נשימה משותפת. כל אלו מרגיעים את מערכת העצבים. כשהזמן מתארך, המסר המרכזי הוא: גם בתוך הבלגן – אנחנו מייצרים מסגרת. זה יכול להיות סדר יום קטן בתוך החדר, משחקי דמיון, יצירה פשוטה, או סיפור מתגלגל. לא צריך להציף בפעילויות – לפעמים, משחק קופסה מוכר או הקשבה למוזיקה אהובה יכולים להספיק. מה שמרגיע הוא לא דווקא התוכן – אלא התחושה שההורה שולט במצב, מציע אפשרויות, נוכח", מסבירה שרית.
איך מקילים על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז?
שרית: "הילדים האלה סופגים מתח כפול. הם חווים את חוסר השגרה ביתר שאת, מתקשים לשבת במרחב סגור, מתפרצים – וזה לא 'לא נעים', זה פשוט קשה להם באמת. הדרך להקל עליהם היא דרך תנועה (גם בתוך הבית), מסגרת ברורה, הכנה מראש, ותגובה סבלנית ככל האפשר. זכרו: הם לא בוחרים להרגיש מוצפים – הם פשוט מרגישים".
דינה: "המסר המרכזי הוא גמישות. ילדים עם קשיים בוויסות זקוקים לסדר, אבל לא לנוקשות. כדאי לארגן פעילות שמערבת תנועה, משחקי תפקידים והפסקות יזומות. במרחב מוגן, לדוגמה, תנו להם תפקיד, להיות 'אחראי תיק', או 'מנהל המשחק' או מי שמכין לכולם מים בהתרעה הראשונה כשיש מספיק זמן. זה מחזק ומרגיע ונותן להם תחושת שליטה ומוריד מתח. אבל מה קורה כשההורה אולי גם עם הפרעת קשב, או הורה שהופעל שוב ושוב על ידי אזעקות? אותו הורה עלול להרגיש מוצף, עצבני או מבולבל. זה לא כישלון, זה אנושי. דווקא הורה כזה צריך להיות עדין יותר עם עצמו, לא לשאוף לנהל הכול 'כמו שצריך', אלא לזהות מה מרגיע אותו ולהכניס גם את זה לשגרה".
ילדים רבים חווים קושי כפול – כאשר אמא או אבא מגויסים בימים אלה. גם לעניין זה מתייחסת שרית: "זו פרידה שמציפה רגשות חזקים – דאגה, כעס, געגוע. גם כשלא מדברים על זה, הילדים מרגישים. ולכן חשוב לדבר, לומר את האמת בפשטות: 'אבא בצבא עכשיו, הוא מנסה לעזור ולשמור. אנחנו בקשר, והוא יחזור כשיוכל'. כדאי לשמור על טקסים של קשר – שיחת וידאו, הקלטה מוקלטת, מכתב קטן, חפץ שמזכיר. החוט הזה שמחבר – גם אם לא רואים אותו – הוא קריטי לביטחון הרגשי של הילד".
"ילדים עם קשיים בוויסות זקוקים לסדר, אבל לא לנוקשות. כדאי לארגן פעילות שמערבת תנועה, משחקי תפקידים והפסקות יזומות. במרחב מוגן, לדוגמה, תנו להם תפקיד, להיות 'אחראי תיק', או 'מנהל המשחק'"
לסיום, אפשר טיפ איך להרגיע אותנו המבוגרים – סבים, סבתות, אבות ואימהות?
דינה: "אל תשכחו את עצמכם. אתם העוגן אבל גם אתם בני אדם. מותר לפחד, מותר להיות עייפים, מותר לטעות ומותר לבקש עזרה. ילדים לא צריכים הורה או סבא וסבתא מושלמים – הם צריכים מבוגר נוכח, שמנסה, שמקשיב ושמחזיק את הסירה יחד איתם גם כשיש גלים. סבים וסבתות רבים לוקחים כעת תפקיד מוגבר, לפעמים בלי הכנה ובלי משאבים. חשוב להזכיר שגם להם מותר להציב גבולות, לבקש מנוחה ולהיעזר. דווקא הסבים והסבתות, עם כל חכמת החיים והניסיון, צריכים גם לגבות את עצמם רגשית ולא לשכוח שהחוסן שלהם הוא גם מקור הביטחון של הילדים. ואם מרגישים שזה כבר מעבר ליכולת, אפילו לרגע, פנו אלינו".
שרית: "מותר לנו להרגיש. לפחד, להתעצבן, להיות מותשים. גם אנחנו בתוך הסערה. אבל בתוך כל זה, כדאי שנזכור – לא חייבים להיות הורים מושלמים, רק הורים מספיק נוכחים. אם ננשום שלוש נשימות עמוקות, אם נשתף ילד במחשבה פשוטה כמו: 'גם לי קשה, אבל אנחנו נתגבר יחד' – עשינו המון. ואם נזכור לעצור לרגע, לשתות קפה חם, לדבר עם חברה, להיעזר – אז גם אנחנו, כמו הילדים, נוכל לחזור קצת לעצמנו. בסופו של דבר, חוסן נבנה מתוך קשר. מתוך מילים פשוטות, חיבוק, נשימה, נוכחות. אפילו במלחמה – אולי דווקא במלחמה – הקשר הזה הוא הבית האמיתי של הילד. ואם כבר קשר, אז חשוב שגם ההורים יוכלו לפנות. מוזמנים לפנות אלינו".
