להסתכל להחמצה בעיניים

 

"הנושא  היהודי האתיופי לא הטריד את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, שהתקשתה לראות בהם יהודים גמורים ולהעלותם ארצה. אח"כ זה כבר היה מאוחר מדי"

בסיומו של הסיפור הגדול על חטא המרגלים מופיע חטא המעפילים, שזלזלו בארץ המובטחת. לאחר החטא אנו רואים שהעם רוצה לתקן, ומנסה עתה לעלות לארץ ישראל. המעפילים הוכיחו במעשיהם שהם מתחרטים על חטאם, ומוכנים במסירות נפש לצאת למלחמה לרשת את הארץ כאשר נצטוו בראשונה, ומדוע לא קבל ה' את תשובתם? נחזור לענות על כך.

יחסי אתיופיה וישראל היו מעולים מאז ומתמיד. אנו כמובן מדברים על תקופת שלטונו של היילה סלאסה. בשנות החמישים והשישים ובהמשך עד לנפילתו של היילה סלסה מכס הקיסרות, היחסים הדיפלומטים עם ישראל היו מעולים. ישראל שלחה אל אתיופיה חברות ישראליות כמו "סולל בונה" וישראלים רבים היו חלק מהנוף של החברה האתיופית. עם הכיבוש האיטלקי ב-1936 הקיסר הגיע לירושלים דרך נמל חיפה. ומה באשר ליהודי אתיופיה בתקופה זאת? הנושא היהודי האתיופי לא הטריד את מדינת ישראל בשנים הללו, שהתקשתה לראות בהם יהודים גמורים ולהעלותם ארצה. לאורך כל שנות המדינה, עמדה שאלת יהדותם, כמו גם שאלות אחרות שהיו בספק בעיני הממסד הישראלי.

בשנת 1973 בעקבות לחץ של פעילים רבים יוצאי אתיופיה ושאינם יוצאי אתיופיה הרב עובדיה יוסף משגר מכתב לחזי עובדיה ומחליט להכיר ביהודי אתיופיה כצאצאי שבטי ישראל האבודים, בייחוד משבט דן. אבל עדיין, המדינה התנגדה להחיל את חוק השבות עליהם. שלמה הלל, שהיה שר הפנים בתקופת הרוטציה, הוא שהצליח סוף כל סוף להחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה, אבל אז כבר היה מאוחר מדי, התפספסה האפשרות להעלותם בדרך המלך. בספטמבר 1974 לאחר 44 שנות מלכות וקיסרות על הארץ של היילה סלסה שילטונו הופל והודח בהפיכה צבאית. שנה לאחר מכן נחנק על ידי קציני צבא לשעבר באכזריות במיטתו. ועכשיו, מדינת ישראל עמדה מול מנהיג קומוניסטי – שלטונו של מנגיסטו היילה מרים. גם אם המדינה הייתה מתחרטת על חטאה והייתה מוכנה כבר לעשות מעשה באמת מתוך מסירות נפש זה כבר היה מאוחר. הדרכים אחר כך מוכרות לנו – זה לא לקח ארבעים שנה, אבל אין ספק שיהודי אתיופיה והמדינה שילמו מחיר כבד בנפש וברכוש בכדי לתקן את ההחמצה. עכשיו נחזור לענות על שאלתנו – מדוע לא קבל ה' את תשובתם של המעפילים?

החמצה היא הזדמנות שלא יצאה אל הפועל. משהו שרצינו, קיווינו אליו, שהיה יכול להיות. זו תחושה קשה. כאשר התקשרתי לסמי גבירץ, אבא של חבר טוב שלי, לבקש תמיכה להקים את הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה הראשונה מסוגה בעולם האקדמי בקריה האקדמית אונו, אמר לי: "הרב שרון, יש לך מזל. אתה יודע מה זה מזל? מזל הם ראשי תיבות של מקום, זמן, לשון. כאשר אדם נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון ואומר את הדבר הנכון זה מה שהופך זאת למזל. אז לך יש מזל". אף אחד מאיתנו לא מושלם ולא לכל אחד מאיתנו יש מזל. לכן מובן מדוע ההחמצות הן חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. אינני רוצה למנות על דף זה את כל ההחמצות והרגעים שפספסתי בחיים. אבל דבר אחד משותף יש. הרגעים שלאחר ההחמצה הם מאוד קריטיים. הרצון להחזיר את הגלגל אחורה הוא גדול. ברגע זה חייבים לעצור ולנסות להבין לעומק את סיבת הפספוס, ואז לנסות למצוא מחדש את העיתוי המתאים. אבל זה רק לאחר הכרת החטא. ברגעים הללו אסור לדלג על השלבים.

לקראת כתיבת מאמר זה שוחחתי עם מר אברהם ירדאי, לשעבר סגן יו"ר ארגון הגג של עולי אתיופיה, פעיל עלייה ותיק למען יהודי אתיופיה. הוא אמר לי בהתרגשות: "אין אנו מתעלמים ממה שהיה פה בארץ, היו החמצות גדולות. כמוני יחד עם פעילי עלייה רבים פעלנו למען עליית יהודי אתיופיה אבל לראות אותנו פה בארץ ישראל לאחר אלפי שנים של גלות באתיופיה, זה נס גדול. אסור לנו להיתקע בעבר, בהחמצות אלא יש לראות את העתיד". ישנם טיפוסים שתקועים בעבר, שקועים עמוק בתוך בוץ ההחמצות כועסים על עצמם ועל כל העולם. וישנם טיפוסים שרואים רק קדימה, לא עוצרים אף פעם להביט אחור, כמו המעפילים. אברהם ירדאי מלמד אותנו לא לוותר על שום צד. במקרים רבים משמעות העבר נקבעת אף על ידי מה שקורה לאדם בהווה. באופן כזה מצליחים להביא את ההחמצה להווה ובכך לתת להווה כיוון שונה ממה שהיה צריך לקרות לו. יהודי אתיופיה הם דוגמא נפלאה לתיקון חטא המעפילים. "העפילו העפילו, אל ראש ההר העפילו".

(שלח לך תשפ"א)