הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)סבי אהב במיוחד את פסוקי הנביא יחזקאל, בפרקים ל״ה-ל״ו, ובפרט את חזון העצמות היבשות. פעמים רבות היה מצטט: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
זכור לי ששאלתי את סבי פעם: "מתי יתקיימו ההבטחות הללו של א-לוהים?" והוא היה משיב לי תמיד: "עכשיו, ממש עכשיו". בכפר אחר, במחוז אחר, הילדים נהגו לצעוק לעבר החסידות: "Shimela, Shimela Agerachin Yerusalem Dena" – חסידה חסידה, השלום לירושלים ארצנו? מכל הסיפורים ששמעתי בילדותי, דמיינתי את ירושלים כעיר עשויה זהב, שמברזיה זורם חלב, ושבה השכינה שורה על כל יושביה.
פעם אחת, חברי מספין ז״ל ואני מצאנו הזדמנות להגשים את החלום – וברחנו מהכפר כדי לעלות לירושלים. היינו ילדים, בני תשע ושבע בלבד. בדרך נעצרנו על ידי אדם שחשד שאנו מרגלים ולא ילדים תמימים. חברי הצליח לברוח, ואני נותרתי לבדי. זהו סיפור ארוך, אך אני רוצה להגיע לנקודה עיקרית: סוגיית החירות והבחירה. מה מניע אותנו לבחור? מהי דמוקרטיה? כיצד אנו מקבלים החלטות? האם הרצון שלנו מונחה על ידי היגיון ושיקול דעת, או שהוא אינטואיטיבי לחלוטין?
pexels-felix-mittermeier
בדרך חזרה לכפר הלכתי לאיבוד. הדרך הבטוחה ביותר להתקדם הייתה להמשיך ללכת על שבילים קיימים, אך כשהגעתי לפרשת דרכים שבה השביל התפצל לשניים – לא ידעתי כיצד להחליט. איזו דרך מקרבת אותי הביתה ואיזו מרחיקה אותי? הייתי ילד קטן, מבוהל אך נחוש לא לוותר. בסופו של דבר בחרתי באחד השבילים מבלי כל היגיון, אלא מתוך אינטואיציה. הבחירה לא הייתה מבוססת על נתונים, אלא על דחף פנימי. לכן, אני לא מקבל את המשל על "חמורו של בורידן" – החמור אשר ניצב במרחק שווה בין חבילת חציר לבין כלי מלא מים, ואינו מצליח להכריע. לבסוף, הוא מת מרעב ומצמא. אבל מה קורה כשיש שני חמורים – וכל אחד מושך לכיוון אחר?
כך גם אצלנו: בכל סוגיה ציבורית, ישנם שני צדדים שמושכים בכיוונים מנוגדים, מבלי לנסות למצוא שיתוף פעולה. דרכו של אחד היא גיהינום, ודרכו של השני היא גן עדן. כיצד פותרים דילמה כזו? איך אפשר לעצור לרגע ולחשוב על שותפות? ומהי בכלל דמוקרטיה בהקשר הזה? כאן אני מגיע לסיפורו של ד״ר חיים פרי, שמלמד אותנו שיעור עמוק בדמוקרטיה – אבל בעיקר שיעור על ערך החיים. באתיופיה, ליל הסדר אינו חגיגה של מצה בלבד, אלא קורבן פסח. שם, פסח הוא "פסח מצרים" – לא "פסח דורות". בתחילת חודש ניסן נבחר כבש או עז, וביום ה-14 הוא מוקרב כקורבן. כאשר ילדי "מבצע משה" הגיעו לארץ, הם הביעו פליאה: "מדוע בארץ ישראל לא מקריבים קורבן? כך עשו אבותינו מאז ומעולם!" וכך חיים מספר: "לעזרתנו נחלץ חברנו קמאל, שהביא מדלית אל כרמל שה יפהפה, קצת שמנמן ועיניים מציור של קדישמן. לשה הזה קשרו הילדים חבל ארוך, ובימים שלפני החג הוא נצפה מחלונות חדר האוכל כשהוא מכרסם בדשא. כך נחלק כפר הנוער לשניים: אלו שמצפים לעקידה, ואלו שמייחלים לישועתו של הכבש. ואז עלה הרעיון: להכריע את גורלו בשיטה הדמוקרטית. הילדים התבקשו לבחור בין פסח מצרים לפסח דורות – בחירה קשה, המשקפת דורות של מסורת והלכה.
"בערב החג הוצב הכבש הנחמד, מעוטר ומקושט, על במה מאולתרת. מאחוריו נמתח פרגוד והוצבה קלפי. הבחירה נעשתה בפרטיות מוחלטת, עם פתקים אדומים לעקידה וירוקים להצלת הכבש. התוצאה? כמו באגדות: 'And the lamb lived happily ever after'. אך לאחר זמן נחשפה אמת מפתיעה – אחת המחנכות, מתוך דאגה לגורלו של השה, הכניסה בסתר פתקים ירוקים נוספים. הילדים לא ידעו זאת בזמן אמת. דווקא חבל שאת השיעור הזה על דמוקרטיה, החמיצו הילדים בזמן אמת…".
חז״ל אומרים: "אל תקרא חָרוּת על הלוחות, אלא חֵרוּת על הלוחות". ואכן, אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד, שבה חירות היא מציאות שנכפתה עלינו. איך נוכל להפוך את המציאות הזו למציאות של חירות אמיתית? חירות שבה אנו מכריעים לא מתוך עיוורון אידיאולוגי, אלא מתוך רגישות ואחריות? בסופו של דבר, דמוקרטיה אינה רק הצבעה בקלפי – היא היכולת להביט למציאות בעיניים, לקבל החלטות מתוך חוכמה ולא מתוך צדקנות בלבד, ובעיקר – לבחור בחיים. מי ייתן ונזכה לראות את החטופים יוצאים מהגיהינום של עזה אל החירות והחופש. כי זו הדמוקרטיה. יש דמוקרטיה – ויש דמוקרטיה. שלא נשאיר כיסאות ריקים בליל הסדר, ולא נשאיר קברים פתוחים לחללים השבויים בעזה.
עם כל הקושי לבחור, שנזכה בפסח הזה לבחור בשביל הנכון שמוביל אותנו חזרה הביתה.
