אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)יום האישה הבינלאומי מצוין מדי שנה ב-8 במרץ, והשנה הוא יוצא – השבת. לרגל המאורע, בחרנו לראיין נשים אמיצות שניפצו את תקרת הזכוכית, ועובדות במקצועות שהיו נחשבים עד לא מזמן לנחלת הגברים בלבד. שוטרת, רבנית ופיזיקאית (שהיא גם מורה לקראטה) מספרות על קבלת הפנים בכניסה למקצוע הגברי, על הערך המוסף שהן מביאות לתחום כנשים, וגם: מה הן מייעצות לנשים שרוצות לעבוד בעבודה כמו שלהן?
בעולם שבו נשים עדיין מתמודדות עם ציפיות חברתיות מוגדרות, יש מי שבוחרות לפרוץ קדימה ולהיכנס לתחומים שנחשבו במשך שנים "גבריים". מהנדסות, טייסות, קצינות בכירות, יזמיות הייטק, ואפילו פוסקות הלכה – כולן עוברות מסלול לא פשוט אבל גם מספק, שבו הן מנפצות את הנורמות המגדריות המסורתיות בעולם התעסוקה. בכתבה זו נצלול אל הסיפורים שלהן, נבין עם אילו אתגרים הן מתמודדות, ונשאל: האם החברה באמת מוכנה לקבל אותן?
"קיבלתי תגובות משפילות"
"היו לי חששות רבים, אבל לא בגלל ה'גבריות' של התחום, אלא בגלל האתגרים שבו. ה'גבריות' לא מרתיעה אותי, להפך – היא מעניקה גוון מעניין מאוד למפגש שלי, גם עם התורה שאני לומדת ומלמדת וגם עם הניהול", מספרת הרבנית שלומית פיאמנטה, בת 44, נשואה ואם לארבעה, גרבה במצפה נטופה שבגליל. היא למדה תורה במספר מדרשות, והוסמכה כמורת הלכה במסלול משותף למדרשת עין הנצי"ב ולישיבת מעלה גלבוע. היא מלמדת במדרשת עין הנצי"ב, ובשנה וחצי האחרונה מנכ"לית ארגון הרבנים והרבניות "בית הלל". בגלגולים מקצועיים קודמים הייתה עו"סית ומורה למתמטיקה, במיוחד במסגרות נוער בסיכון.
מה משך אותך מלכתחילה לחבוש את ספסלי בית המדרש?
"האמת? פשוט רציתי ללמוד תורה. כאמור, התחלתי במקצועות אחרים, מתוך תחושת שליחות ומחויבות לסייע למי שזקוקים, אבל כל הזמן למדתי תורה ולאט-לאט זה הפך להיות יותר ויותר מרכזי, עד שהפכתי לר"מית במדרשת עין הנצי"ב וקיבלתי תפקידים מרכזיים בארגון בית הלל. זו זכות גדולה לעסוק בתורה ולקדם מנהיגות תורנית".
איך הייתה קבלת הפנים כשהתחלת לעבוד בתחום?
"ברמת המפגש האנושי זכיתי כמעט תמיד לאהדה, למאור פנים וליחס ענייני. ברמה הציבורית-תקשורתית, היה הכל: מהתלהבות בגלל עצם היותי אישה בתפקיד ניהול של ארגון רבנים, ועד עוקצנות ותגובות משפילות. שני הקצוות האלה לא נעימים, יש בהם הנחת יסוד שהנשיות שלי היא מה שאני ואין בי מעבר לזה".
באופן לא מפתיע, הרבנית פיאמנטה חשה צורך להוכיח את עצמה יותר מעמיתיה הגברים. "הדרך של אישה להיות רבנית ולהורות הלכה היא דרך תלולה ולא סלולה", היא מסבירה. "חברותיי הרבניות בבית הלל ואני לא זכינו ללימוד תורה מעמיק ויסודי מגיל צעיר כמו בנים, ועלינו להשלים פערים גדולים. אפשרויות הלימוד הרבה יותר מצומצמות, והעולם התעסוקתי צר. צריך ממש לאהוב את התורה ולהתמסר למאמץ כדי להגיע להיות רבנית, וגם אז העולם עלול להיות מאוד שיפוטי כלפייך – או כי את אישה, אז מצפים ממך להקל תמיד בהלכה; או כי מניחים שאת לא באמת יודעת ומחפשים טעויות; או כי את חשודה כרפורמית שבאה להרוס. יחד עם זאת, בתוך בית הלל קיימת בועה ייחודית של שותפות אמיתית, פרגון נדיב ותמיכה תמידית בין רבנים ורבניות, שלומדים ועושים ביחד בכבוד הדדי מופלא".
האם את מרגישה שינוי ביחס לנשים בתחום הזה?
"מצד אחד כן, כל הזמן. עצם זה שלארגון רבני יש מנכ"לית שהיא רבנית, זה שינוי גדול שלא היה כמותו. שו"ת משיבת נפש של בית הלל, שבו רק רבניות משיבות תשובות הלכתיות, צומח ומתפתח ובקרוב נוציא ספר של התשובות. יותר ויותר רבניות פעילות, ומה שחשוב לא פחות – הן עסוקות מאוד. יש עבודה, יש צורך ויש רצון בשטח למנהיגות הנשית-תורנית; מצד שני, המון עדיין לא השתנה. יש הבדלי נשים-גברים שנובעים מההלכה, ואני מקבלת אותם, הנאמנות שלי נתונה להלכה לחלוטין. אבל יש הבדלים רבים שאינם צורך הלכתי, אלא מוסכמות חברתיות ומבנים סוציולוגיים שהתקבעו, והרבה מהם מרחיקים נשים מעולם התורה והקדושה – וזה כואב לי".
"חברותיי הרבניות ואני לא זכינו ללימוד תורה מעמיק ויסודי מגיל צעיר כמו בנים, ועלינו להשלים פערים גדולים. אפשרויות הלימוד הרבה יותר מצומצמות, והעולם התעסוקתי צר"
"כולם שווים פה"
אוריה ביטן היא בת 27, נשואה ואם לשלושה, גרה בנגוהות שבדרום הר חברון, מנהלת משרד לשעבר. כיום היא שוטרת בתחנת חברון, נקודת מיתרים, דרום הר חברון, חניכה בקורס יסוד סייר במכללה הלאומית לשוטרים. כעת היא בשלב חניכת שטח, שבמסגרתו החניכים מתרגלים הלכה למעשה את תכני הלימוד שלמדו, ומצטרפים לעבודה בשטח בתחנות המשטרה, בליווי מקצועי של סגל מגמת חניכה במכללה.
נקודת מיתרים מתמקדת בעיקר באירועים ביטחוניים, סיורים של נוכחות ובידוק של רכבים. בכל ניידת משטרה יש גם חייל שמאבטח את השוטרים. השגרה שקטה, אבל הנפיצות גבוהה. כל אירוע קטן יכול להפוך בשניות לאירוע גדול. לכן, כל תדריך מתחיל ונגמר בכך שמטרת העל היא לחזור הביתה לשלום.
אוריה הגיעה למקצוע לכאורה במקרה. בתחילת המלחמה היא ראתה פרסום במייל של בעלה ובו קריאה לגיוס לשורות המשטרה. ברגע אחד היא החליטה שזו משימת חייה: לשמור על הבית ולהצטרף למאמץ המלחמתי. היא זכרה שב-7 באוקטובר המשטרה הצילה חיים של רבים, וזה מה שדירבן אותה לעשות את הצעד.
איך הייתה קבלת הפנים כשהתחלת לעבוד בתחום?
"מההתחלה הסגל מאוד עטף ונתן הרגשה טובה שאני במקום טוב, לא הרגשתי צורך להוכיח את עצמי".
מהם האתגרים הגדולים ביותר שנתקלת בהם כאישה בתחום?
"הקורס נמשך חודשיים בתנאי פנימייה, והייתי בבית עם תינוקת יונקת, אבל הצלחתי להתגבר גם על זה. בנוסף, יש צורך לעבוד בשבתות ובחגים – דבר שהוא קצת מורכב כשיש לך משפחה משלך".
יחד עם זאת, אוריה רואה יתרונות הייחודיים לה כאישה במקצוע: "אני מרגישה את זה באירועים רגישים יותר, כמו אלימות במשפחה", היא מספרת. "את גורמת לאישה שחוותה אלימות להירגע ולהרגיש תחושת ביטחון. העובדה שיש אישה, ואולי עוד יותר אישה דתייה, מורידה את מפלס הלחץ של כולם. בנוסף, אולי תופתעו לגלות שנשים יורות טוב יותר – בגלל הצורך ללחוץ על ההדק בעדינות, שלא תמיד יש לגברים".
חרף הבחירה הלא קונבנציונלית בתחום "גברי", אוריה קיבלה תגובות מפרגנות מצד היקרים לה על ההסבה המקצועית. "בעלי תמך מאוד", היא מונה. "גם ההורים. הם היו קצת בהלם, אבל קיבלו את ההחלטה שלי. החברות אמרו לי שזה תפור עליי ובול בשבילי. הילדים שלי נורא גאים בי, ובחג פורים הזה כולם יתחפשו לשוטרים", היא צוחקת.
האם את מרגישה שינוי ביחס לנשים בתחום מאז שהתחלת לעבוד בו?
"בתוך המשטרה אין פערים ביחס או בשכר, כולם שווים. זהו אחד המקומות הבודדים שבו שופטים אדם לפי הביצועים שלו, ולא לפי המגדר".
"אני גורמת לאישה שחוותה אלימות להירגע ולהרגיש תחושת ביטחון. בנוסף, אולי תופתעו לגלות שנשים יורות טוב יותר – בגלל הצורך ללחוץ על ההדק בעדינות, שלא תמיד יש לגברים"
"חווה דילמות לא פשוטות"
איילת חן ולדר, נשואה ואם לשישה מלוד, היא פיזיקאית בתעשייה אווירית. בכובעה השני, בזמנה הפנוי, היא מתאמנת ומורה לקראטה ולהגנה עצמית.
מה משך אותך לתחום הפיזיקה?
"תמיד אהבתי להבין איך דברים עובדים. אחרי השירות הלאומי היה ברור לי שאני הולכת ללמוד פיזיקה. כשסיימתי תואר ראשון, עולם ההייטק היה בפריחה ענקית (מי שזוכר, 'הבועה'), וישר התקבלתי לעבודה במחקר בפיזיקה בסטארט-אפ קטן. אני חושבת ששם הבנתי שזה ממש משהו שאני יכולה לעשות 'על אמת', ולא רק כנושא מעניין ללימודים".
איילת חן מספרת שבתואר הראשון שלה למדו פיזיקה יותר משליש(!) נשים, כך שזה לא הרגיש חריג מאוד. ההבדל הוא בכמות הממשיכים במחקר – כי לא מעט נשים פונות להוראה בבתי ספר.
מתי בכל זאת חשת חריגה?
"הפעם ראשונה שחשתי הבדל בהתייחסות אליי היה כשהמשכתי לתואר שני. כבר הייתי נשואה ואם, וככזו שעות העבודה שלי היו ממוקדות מאוד. חברי מעבדה נוספים היו מגיעים ב-11 בבוקר, יוצאים ב-6 בערב ומסתכלים בעין עקומה עליי שיוצאת ב-4 אחר הצהריים, אחרי שהגעתי ב-8 בבוקר", היא נזכרת.
"בהכללה גסה מאוד, לדעתי נשים צריכות להיות קצת יותר נחושות, קצת יותר ממוקדות וקצת יותר מוכשרות כדי להגיע לאותם מקומות שגברים מגיעים אליהם", מוסיפה איילת חן. "ההבדל הוא מאוד עדין ולא תמיד שמים אליו לב".
איילת חן מבקשת להדגיש שהמחשבות חסרות הביטחון שלפעמים פוקדות אותנו הן סתם קולות בראש. "'אולי שאלו אותו כי אני לא טובה מספיק?', 'אולי הרעיון שלי לא טוב באמת?' – חשוב לזהות את הקולות האלו ואת מה שהם עלולים להפעיל בתוכנו, ולנסות לנטרל אותם".
מהם האתגרים הגדולים ביותר בעבודה הזאת שנתקלת בהם כאישה?
"הכי צפוי בעולם: איזון עבודה-משפחה. זה קשה. מה עושים עם ילד חולה? מה עושים כשפגישות עבודה נקבעות בשעת האיסוף מהגנים? אלו לא דילמות פשוטות, ויש שנים שהן שנות הישרדות ממש מהבחינה הזו, אבל המאמצים שווים את זה. וכמו כל דבר, עוזר לזכור שזו תקופה שתעבור ואז יהיה יותר פשוט (גם אם לא פחות עמוס)".
בדומה לאוריה, גם איילת חן מאמינה שקיימים יתרונות ייחודיים להיותה אישה בתחום המדע. "נשים חושבות אחרת", היא אומרת בפשטות. "אנחנו עושות הקשרים אחרים, פותרות קונפליקטים בצורה שונה, אנחנו מביאות דברים שלמדנו מניהול הבית לניהול העבודה – וזה יכול להיות יתרון ענק, אם אנחנו והאנשים שסביבנו נותנים לזה מקום".
איילת חן מעידה שללא התמיכה של בן הזוג שלה, היא לא הייתה מגיעה לפסגה המקצועית שהיא נמצאת בה. "לא הייתי מצליחה לעשות את זה בלי האיש שלי, ששם את ההתקדמות המקצועית שלי בשורה אחת עם שלו ולעיתים אף יותר. הוא דוחף באופן תמידי שאתקדם ואעשה עוד, ואנחנו כל הזמן מאזנים בדברים הגדולים והקטנים".
את מרגישה שחל שינוי בתחום ביחס לנשים?
"יש שינוי, אבל הוא איטי. ברוב המוחלט של ישיבות שאני משתתפת בהן יש פחות מ-10% נשים, זה זז לאט מאוד".
"נשים חושבות אחרת. אנחנו עושות הקשרים אחרים, פותרות קונפליקטים בצורה שונה, אנחנו מביאות דברים שלמדנו מניהול הבית לניהול העבודה – וזה יכול להיות יתרון ענק"
מעיין של כוח
מה הייתן מייעצות לנשים צעירות ששוקלות להיכנס לתחום שלכן?
אוריה: "לעוף על זה, זו הזדמנות לנשים גם להרוויח טוב וגם להיות במקום משמעותי ומעצים. גם העובדה שאני עם נשק מעניקה תחושת ביטחון למשפחה ולסביבה".
איילת חן: "לכו על זה! יש כל כך הרבה אפשרויות היום, והדינמיות הרבה יותר גדולה. אם זה מעניין אתכן – אל תוותרו. אפשר לעשות המון המון טוב בעולם".
הרבנית פיאמנטה: "בואו! זה עולם נפלא, צומח ומאתגר, מלא באור. שבו ללמוד תורה, כמה שנים וברצינות. זו עצה לכל אישה (וגבר), לא רק למי שרואה את עצמה כרבנית לעתיד. התורה היא של כולנו, והיא מעיין של כוח ותקווה, במיוחד בתקופה מאתגרת כמו זו שאנו חיים בה. יותר מתמיד, זה הזמן של נשים חכמות וחזקות ללמוד וללמד, להצטרף לעולם המנהיגות הנשית תורנית".
