פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הדי המלחמה טרם שככו. בכל יום מצטרפים עוד שמות לרשימת החללים במערכה הקשה. המלאך אינו אומר "הרף!", והשאלות כבדות מנשוא.
אחד הפסוקים השכיחים בפי ספדנים-דרשנים הוא הפסוק משיר השירים (ו, ב): "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים". פסוק זה נדרש כדימוי לקב"ה היורד ל'גנו', העולם הזה, ו'מלקט' הימנו דווקא את כל אותן 'שושנים' טובות, המובחרות ביותר. אכן, למגינת הלב, ה'שושנים' הבודדות היו במלחמה האחרונה לא רק לאגודה קטנה, אלא ל"גן של שושנים". גן שלם שסופו טרם נראה באופק.
וכמו מאליהם, קמים וניצבים דברי המדרש על אתר: "וללקוט שושנים – לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ורבי אבהו ר' יהודה אומר: הנֵר הזה, בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה; ובזמן שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אמר: התאנה הזו, בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה, ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה".
הדעת הייתה נותנת שגילויי האחווה והערבות ההדדית המופלאים שנתגלו בראשית המלחמה, ישכיחו וישקיטו – ולוּ לשעה קלה – את רעמי האיבה והשנאה, הקטטה והמחלוקת שנשמעו כאן ברמה בשנה האחרונה, טרם פרוץ המלחמה.
ולא היא. עוד המלחמה בעיצומה, וכבר שבנו לשמוע דברים קשים, שעולים לעתים כדי נאצה וקללה, מלווים בהאשמות חריפות כמקדם, המאיימות להצית מחדש את המחלוקת במלוא עוזה.
מפגש הפסגה שבין יהודה ויוסף הוא אחת התמונות העוצמתיות ביותר בספר בראשית. שנים רבות של ניכור ואיבה, קנאה ושנאה, משטמה ברמה בלתי נתפשת והכל בין אחים.
האחים מורידים את יוסף, אחיהם הקטן, אל הבור, ומניחים-מזניחים אותו שם, כשהוא חסר ישע, במה שנראה כדרך אל מותו. בדרך פלא, עוברת במקום שיירת סוחרים, והאחים "מוכרים" אותו אליהם. בד בבד, מנסים האחים לרמות את אביהם הזקן יעקב, ולטשטש את מעשיהם באמצעות בידוי ראיות והבאת כותנתו המוכתמת בדם של יוסף אל יעקב. האב הזקן אינו יודע את נפשו, ומבקש לרדת אל בנו "שאולה".
ואז מתהפך הגלגל. הרעב משתלט על ארץ כנען ובני יעקב מבקשים למצוא מעט שבר-אוכל במצרים. כעת הגיע 'תורו' של יוסף להתנכר אל אחיו. כמשנה למלך מצרים, איש כל יכול, יוסף מתנכר אל אחיו, בז להם, מתעלל בהם. הוא נמנע מלהודיע ליעקב אביו כי עודנו חי. באמצעות תחבולות הוא מאשים את אחיו בריגול, ולימים טופל עליהם את גנבת גביע הכסף אשר לו, שם את שמעון במאסר וגוזר עליהם להביא את אחיו בנימין למצרים.
הכיצד יכולים אחים, "כולנו בני איש אחד נחנו", להגיע לרמה כזו של ניכור ואטימות, איבה ומשטמה?
עוד לפני עשרות שנים, ביקש הגרי"ד סולוב'ציק להעלות מהפרשיות האחרונות בספר בראשית תובנות חשובות. בדבריו (בחיבורו 'חזון ומנהיגות') כותב הגרי"ד שעל דרך הכלל, התנגשות בין דעות שונות, בין ערכים ותפישות עולם, עשויה ליצור מתח שביטויו הוא ב"אדיבות קרה ובנימוס מאופק, אך לא בשנאה".
אכן, "כאשר התנגשות מעין זו מתרחשת בין אחים, היא מעוררת עויינות ולעתים אף שנאה". לדידו, רק שתי אפשרויות יכולות לשרור בין אחים: אהבה או שנאה, ואין מקום לשלב ביניים. במקרה הרע, תחושת האחדות בין חברי המשפחה נמוגה, והתיאור הנפלא של משורר התהלים (קלג, א) "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד" נעלם כלא היה.
אכן, לא לעולם שנאה. סיפור התפייסותם של יוסף ואחיו, עשוי ללמדנו פרק מאלף בהלכות פיוס. כפי שמתאר הרב סולוביצ'יק, רגשות החרטה החלו מנצנצים בלב האחים כבר ברגע שבו נעלמה השיירה של אותם שקנו מהם את יוסף. "לפתע נתעוררה בהם המודעות לחוויית האחווה הנעלה". וכדרכו, רואה "הרב" באחווה זו פנים כפולות, התואמות גם את גישתו ביחס לברית הגורל וברית הייעוד.
"חווית האחווה", הוא כותב, טומנת בחובה לא רק עבר משותף אלא גם עתיד משותף, ייעוד משותף. "עתיד משותף זה הוא חווית עומק יותר מאשר חוויה שעל פני השטח. עלינו לחפור אל תוך חביון מודעותנו כדי לגלות יסוד זה של ייעוד משותף. כיהודים אנו בעלי זיכרון חי המתפרש על מאות ואף אלפי שנים. אנו מודעים גם לייעוד משותף. העבר לדידנו הוא ממשי; גם העתיד הוא ממשי – ממשי כמו העבר. באופן בסיסי, זיכרון העבר בבואו יחד עם הציפייה לעתיד הם שתי חוויותיהם של אחים. ומכיוון שהיהודים הם אחים, 'אחינו כל בית ישראל', זה מה שמאחד אותנו: העבר המשותף והעתיד המשותף. אך בחוויית האחווה ישנו יסוד שלישי – אֵמון הדדי. כאשר אני מדבר על אדם זר, לעולם אינני יודע, כל עוד לא הוכיח את רגשי ידידותו כלפיי, אם יסייע לי כשאהיה חס ושלום במצוקה. האם יעמוד לימיני או שמא יגלה אדישות? לעולם אינני בטוח. אך אני יודע היטב כי כאשר אתקל בבעיות, כאשר הרוע יתייצב למולי, יבוא אחי לעזרתי. גם זו חוויה יהודית, חוויה ששורשיה נטועים בעבר הרחוק. למען האמת יש לומר כי לולי חוויה זו של אחווה השוררת בקרב העם היהודי במרחבי תבל, כבר היינו נעלמים זה מכבר, ומדינת ישראל לא יכולה הייתה להתקיים. אם אנו עדיין בבחינת עַם חי ונושם, הרי זה בזכות הכרתנו את חווית האחווה, את מתן העזרה בלא גבול, את ההשתתפות בצערו וביגונו של היהודי האחר. יחד אנו בסבל ובשמחה".
הנֵדַע לרתום את האחווה המופלאה שנתגלתה בראשית המלחמה גם להמשך הדרך?
(ויגש תשפ"ד)
