אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)שנה ראשונה שלי בהוראה כמחנך כיתה ה'. כמה ימים לפני פורים, אני מתקשר לאמא של אחד מהתלמידים היקרים שלי, בשביל לבשר לה שהוא הולך להיות מושהה עקב קללה עסיסית במיוחד שהוא קילל את אחד מתלמידי האחרים.
לא ידעתי על מה נפלתי: "אתה יודע", פנתה אליי האמא בטון מאשים, "הילד שלי דווקא טוען משהו אחר: הוא אומר שהוא בכלל לא קילל אותו, שהוא ניגש אליך ואתה פשוט לא עשית כלום…". אמרתי לה: "לא הבנתי. את מאמינה לגרסה שלו? כלומר אני, המחנך שלו, בעצם שקרן?". "תחשוב מה שאתה רוצה לחשוב", ענתה לי האמא, "אני מכירה את הילד שלי ויודעת שהוא לא מקלל".
אמרתי לה: "תקשיבי, גברת, הילד שלך קילל. נקודה. אני הייתי בכיתה, ואי אפשר לפרש את המילים שהוא אמר באופן אחר מאשר קללה. מאחר שהוא קילל, הוא הולך להיות מושהה. ובאשר לטענה שאני לא מטפל בדברים, אני רק אגיד שאני לגמרי כן מטפל בדברים, ואני לא חייב לו או לך דין וחשבון איך, כמה, מתי ולמה". "אתה יודע", המשיכה האם, "עד שהילד שלי לא למד אצלך, הוא בחיים לא פגע באף אחד. משום מה, איך שהוא נכנס להיות תלמיד שלך, התחיל כל הבלאגן. מה זה אומר? תחשוב לבד!"
ידעתי שאם אני לא מסיים את השיחה הטעונה עם האמא, זה ילך למקומות לא נעימים בכלל. הודעתי לה חגיגית שהילד שלה לא יוכל להגיע מחר לבית הספר, ושתעשה עם זה מה שהיא רוצה. אחרי שנרגעתי, החלטתי לכתוב לה את ההודעה הבאה:
"כשבחרתי ללכת להוראה, הכינו אותנו במכללה להמון תרחישים. להיכנס לדמות הנבל – לא הייתה אחת מהן. כל השיחה איתך התקיימה כאילו שבאתי לעשות רע לילד שלך. במקום להסתכל על כל העניין מהמשקפיים החינוכיות, כל השיחה איתך הלכה למקומות של התנצחות וקטנות על כן השהיה, לא השהיה. רוצה לשמוע משהו? לא באמת אכפת לי מההשהיה הזו. זה לא העניין בכלל. העניין הוא שבמקום שהבן שלך יחליט שהוא מתעלה מעל לסיטואציה החברתית הזו, הוא ממשיך לחלק מפתחות לראש שלו לכל אחד. במקום להחליט שלא ישחקו לו בראש, הוא נשאב ונגרר. ועל זה רציתי שנעבוד ביחד, כי את יודעת שאני עובד לפי המודל של 'הורה-מורה-תלמיד', ואני חייב את שיתוף הפעולה שלך. נ"ב. לא תאמיני, אבל גם למחנכים יש רגשות, והמילים שלך מאוד פגעו בי. תודה שהקשבת".
חיכיתי לתגובה. יום. ועוד יום. ועוד יום. וכלום. התייאשתי. חשבתי שנשרפתי אצל אמא שלו. פתאום שאלתי את עצמי אם אני נמצא במקצוע הנכון. בשביל מה בכלל לתת את הנשמה, אם גם ככה ההורים ואני משדרים בתדר אחר? אני יושב עם התלמיד שלי בהפסקה ומסביר לו כמעט חצי שעה מה הבעיה במעשה שלו, ואחר כך אמא שלו מגבה אותו והורסת לי הכל. מי צריך את זה?
בצהריי פורים דפיקות בדלת. זו הייתה אמא של התלמיד שלי, ולימינה עמד במבוכה התלמיד שלי, מחזיק משלוח מנות ענק. היא אמרה לי: "תודה לך שאתה לא מוותר על הבן שלי, למרות שאני יודעת שאני יכולה להיות לעיתים בלתי נסבלת. הרגשתי בשיחה שלנו שאתה תוקף אותי ואת החינוך שלי אישית. הסברתי לו את מה שכתבת לי. מקווה שהמשך השנה שלנו יהיה פשוט יותר".
