אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
כל מורה ומחנך מכיר את זמן הגארבג' טיים שלקוח מעולם הספורט ומצביע על הזמן בו המשחק כבר גמור ואיבד כל ערך תחרותי.
ככה גם סוף שנה: התלמידים מריחים כבר את החופש הגדול, התעודה תכל'ס כבר נכתבה ורק מחכה להדפסה, תלמידי כיתה ו' התקבלו למוסדות החינוך שהם רוצים ואיך נאמר זאת בעדינות: אף אחד בבית ספר כבר לא יכול עליהם. מעכשיו ועד סוף השנה הם הולכים לעשות רק את מה שהם רוצים.
נזכרתי איך מנהל בית ספר אחד ניסה להיות יצירתי והחליט שהוא מחלק לתלמידי כיתה ו' את התעודות רק אחרי שהוא מוודא שהם לא עשו ונדליזם ושמות בקירות בית הספר כמו גם בכיסאות. מנהל אחר הודיע להורים שבית הספר לא יהסס לתבוע את התלמידים שישחיתו רכוש, ואני רק חושב מה בדיוק התפקיד של בית חינוך אם לא להכין את התלמידים שלנו להיות אנשים טובים יותר ולהתנהג כבני אדם בדיוק ברגעים האמיתיים האלו שכבר אף אחד לא מאיים עליהם ואין שוט שהם ייראו מפניו.
השבוע נזכרתי במה שסיפר לי חבר טוב ששימש כמורה מקצועי למתמטיקה במוסד חינוכי מוכר בירושלים. לדבריו, הוא נפגע מאוד מכך שתלמידי כיתה ו' שכבר התקבלו כאמור למוסדות שהם רוצים, לא טורחים אפילו להשיב לו לשלום כשהוא נכנס לכיתה ומברך אותם בבוקר טוב. זה כבר לא בשבילם. מצידם הוא יכול לחפש…
בצר לו, כתב אותו חבר מכתב נוגע ומפורט מאוד להורי הכיתה בהתייעצות עם המחנך שלהם, ובו הסביר להם שמצד האמת תלמידי הכיתה הזו כבר לא חייבים לו כלום: את המבחן הם כבר עשו וציון כבר קיבלו. הכול בסדר. ובכל זאת, יש כאן עניין גדול של דרך ארץ והלבנת פנים: לא יכול להיות שמורה נכנס לכיתה ומברך את התלמידים שלו והם אפילו לא מחזירים לו שלום. האם זה לא יותר חשוב מעוד ציון במתמטיקה או באנגלית, משהו מהסוג שיגרום להורים להטריד מורים בעשר בלילה "כי זה יכול לפגוע בעתיד שלהם"? אבל זה שהילד שלהם לא מחזיר שלום לאדם מבוגר או לכל מורה שניצב למולו ומבייש אותו, טוב, עם זה כבר נוכל להסתדר.
בנוסף, הוא החליט שהוא שולח הערה נוספת לכל התלמידים שישבו במקום הראשון והתעלמו ממנו. הוא החליט שהוא חייב לציין בפני ההורים שלהם שהילדים שלהם הגדילו לעשות ובלי שום בושה פשוט 'ייבשו' אותו בעוד הם יושבים סנטימטרים מולו:
אז, חבר שלי חשב שהמכתב הזה לא יתקבל בברכה אצל ההורים, ובכלל, למה שהם יתעסקו עכשיו עם בעיות משמעת כשיש להם עוד שבועיים עד לסוף השנה?
לכן הוא נדהם כאשר אבא של אחד מהתלמידים שישבו במקום הראשון ו'ייבשו' אותו התקשר אליו ואמר לו שהוא התבייש לקרוא את המכתב שלו והוא חשב על פתרון יצירתי: הוא מוכן לוותר על כמה שעות בעבודה שלו ולבוא ובמיוחד לבית הספר בשביל להעביר מצגת קצרה בכיתה ולפני כן לומר לכל התלמידים 'שלום' או 'צהריים טובים' או כל ברכה אחרת שחבר שלי היה נוהג לברך אותם, והוא רוצה לראות בעצמו אם הם ייבשו אותו, ויותר מעניין מזה איך יגיב הילד שלו כשיראה איך החברים שלו מביישים אדם מבוגר שבמקרה הזה הוא אבא שלו.
וכך היה: האב הגיע לכיתה והעביר מצגת ובהתחלה ברך את הכיתה בקול רם. כמה תלמידים ענו לו וכמה תלמידים פשוט התעלמו, מה שגרם לבנו שישב מקדימה להתפוצץ בכעס כלפיהם בהפסקה ולשאול אותם איך הם מעיזים להעליב את אבא שלו ו'לייבש' אותו.
בסופו של דבר, מבלי שחבר שלי בכלל התכוון לכך, אותו ילד של הורה שהתנדב להעביר מצגת בכיתה כתב מכתב התנצלות לחבר שלי ובו הוא ביקש את מחילתו והסביר לו שהוא לא באמת הבין עד כמה שהמעמד יכול להיות משפיל עד שהוא הרגיש את זה קורה לאבא שלו.
מחנכים, בעוד כמה שבועות החופש הגדול, אין כבר ספרים והמבחנים מאחורינו. זה הזמן לדבר לחזור למטרה הראשונה לשנה נתכנסנו כאן: לגדל בני אדם. נקודה.
לעזוב רגע את המתמטיקה והאנגלית, הספרות, הלשון והמגמה הביולוגית – ופשוט לדבר עם התלמידים על מה זה בכלל נהיה בני אדם, איך מייצרים רגישות לזולת ואיך מצמיחים ראש גדול ומתחשב.
ספרו להם על החיים שלכם. דברו איתם על הכישלונות והאכזבות. על הנפילות והתקומות המפוארות. על ההתמודדויות וההתלבטויות. תנו להם לראות אתכם מבעד לחליפת המחנכים. תנו להם לגעת בחיים.
תתפלאו, אבל יש תלמידים שזו הפעם הראשונה שבה מבוגר ידבר איתם על הנושאים האלו ויראה להם את העולם כמו שהוא אמור להיות: יפיפה, אופטימי ומלא תקווה.
עד עכשיו התלמידים למדו: מתמטיקה ואנגלית, ספרות ולשון. עכשיו הגיע הזמן לחנך.
(בהעלותך תשפ"ג)
