אהרון שאול"חייבים לעשות משהו", "אי אפשר להמשיך ככה", "אני לא יכול להמשיך לשבת מול הטלוויזיה ולא לעשות משהו עם זה", "אני לא משרת מילואים פעיל, אבל בטח יש משהו נוסף שאוכל לתרום בו" – נראה כי המשפטים האלה, בסגנון כזה או אחר, עברו בלב של כל אחד ואחת מאיתנו. ואכן, מאז 7 באוקטובר, קמו ארגונים רבים וטובים המפעילים יוזמות שונות. הפרויקטים מחולקים בד"כ לפי מיקום, תחום ומגזר, אולם יש יוזמה אחת השייכת לכולם, בכל גיל, מיקום, עיסוק ומגזר בחברה הישראלית יהודית: "אחדות עכשיו"
מנהל מיזם "אחדות עכשיו", ארז ברכץ, מספר כי המיזם הוקם מייד אחרי 7 באוקטובר, מתוך אחריות לעתיד המדינה ודאגה לדורות הבאים. מאחורי המיזם עומד פורום של אנשי עסקים ואנשי רוח ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית, שהתאחדו מתוך מטרה לאחות את הקרע והשנאה שקדמו והובילו לטבח הנורא בשמחת תורה.
המיזם פועל כבר קרוב לשנה והציב לעצמו שלוש מטרות עיקריות: להפגיש בין ישראלים שחושבים אחרת באמצעות בתי מפגש ברחבי הארץ; לזקק את הזהות המשותפת ולגבש על בסיסה חזון לעתיד משותף; ולצקת תוכן ומהות במילה אחדות, על ידי פעילות מתמשכת ברשתות החברתיות בשיתוף יצרני תוכן ומשפיענים. עד כה פעילות ״אחדות עכשיו״ הפגישה בין אלפי ישראלים במאות בתי מפגש בכל רחבי הארץ. הקהילה מונה יותר מ-15,000 איש שנרשמו למיזם להתנדבות משותפת, לסדרת מפגשים או לשגרירים ברשת.
מדי יום אנו נחשפים לסיפורים מרגשים ולחיבורים בלתי אפשריים הנרקמים ערב-ערב בבתי המפגש שלנו. מסתבר, שרוב מה שאנו חושבים אחד על השני נובע בפשטות מחוסר היכרות וממה שאנו ניזונים מהרשתות ומאמצעי התקשורת. המשתתפים מחולקים לקבוצות, כאשר כל קבוצה מונה כ-15 משתתפים מכל גווני האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. לכל קבוצה מוצמד מנחה המלווה את הקבוצה מבחינת תוכן השיחות וניהולן.
יוצרים אדוות
גם אני השתתפתי בקבוצה שסיימה זה עתה את המפגש האחרון עם המנחה עדית יערון. זוהי הקבוצה השישית של "אחדות עכשיו" שמנחה עדית, שהצטרפה ליוזמה בשבועותיה הראשונים. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. הגעתי למצב שלא יכולתי לדבר עם חברים שלי, גם כאלה שחושבים כמוני, כי השיח תמיד הגיע לזה שיש 'צודקים' ו'טועים' ולהתייחסות סטריאוטיפית לכל מי שלא חושב כמונו", היא מסבירה את הרקע להצטרפותה לפרויקט. "זו הדרך שלי לנסות להשפיע על השיח ועל העתיד שלנו".
הנחית כבר כמה וכמה קבוצות ביוזמה הזאת. מה משותף לכל הקבוצות שהנחית?
"בכל הקבוצות נשמעים מגוון של קולות מהחברה היהודית – כל הרצף שבין אלה שמקיימים אורח חיים דתי קפדני, ועד כאלה שאינם מנהלים אורח חיים כזה. הדעות על יהדות וישראליות מגוונות מאוד. לשמחתי, יש הרבה רצון לדעת מה חושב 'הצד השני', לנסות להבין ובעיקר הרבה הקשבה. בתוך הקבוצות נוצרו יחסים חמים מאוד ואפילו חברויות חדשות – בעיקר בין נשים דתיות ושאינן דתיות – ורעיונות לפעילות משותפת. יחד עם זאת, לכל קבוצה יש את האופי והדינמיקה שלה, ואין קבוצה אחת דומה לרעותה".
למרות הפעילות הענפה עד היום, השתתפו בקבוצות רק אלפים בודדים של אנשים. את מאמינה שזה יכול לשנות משהו?
"אומרים 'כל המציל נפש אחת', לא? אני מאמינה שכל אחד ממשתתפי הקבוצות יוצר אדוות בסביבה שלו, ולאט-לאט אנחנו משפיעים על יותר ויותר אנשים. ברגע שאתה מכיר מישהו ומשוחח איתו, אז אי אפשר להכניס אותו לתוך הסטריאוטיפ 'משיחיסט', 'שמאלני', 'ביביסט' או כל קופסה אחרת. בקבוצות שלנו יש שיח בין אנשים, ואנחנו מגלים את הרובדים והמורכבות שמתחת לכל כותרת כזו, אז אני מאמינה שזה יוריד את עוצמת האלימות המילולית שהשתלטה על הרחובות שלנו".
את מגדירה את עצמך חילונית ליברלית, והדעות הנגזרות מכך הן די ברורות. איך את מתמודדת בהנחיית קבוצה שבה יש אנשים שחושבים ההפך ממך?
"אני מציגה את המאפיינים שלי לקבוצה כבר בפגישה הראשונה. כן, לפעמים אני שומעת דעות ואמירות שסותרות באופן מוחלט את כל מה שאני מאמינה בו, וקשה לי מאוד לקבל אותן. לפעמים אני חוזרת הביתה ואומרת לעצמי 'אני לא מבינה איך אנשים יכולים לחשוב ככה', אבל כמנחה התפקיד שלי הוא לנווט את הדיון ולתת מקום לבטא את כל הדעות, ואני מאמינה שאני מצליחה לעשות את זה. יותר מזה, אני שומעת הרבה דברים שאין לי הזדמנות לשמוע בסביבה הטבעית שלי, ומכיוון שנוצרות מערכות יחסים אישיות, אני מצליחה בהחלט להפריד בין הדוברים לדעות ולהכיל את הכל. באחת הקבוצות אמרתי לבחורה מהציונות הדתית 'זה מדהים שאני מתנגדת לכל מילה שאת אומרת, ועדיין אוהבת אותך. הלוואי שנצליח להגיע למקום הזה, שבו גם כשנשמע דברים לא מקובלים – זה לא יגרום לנו לשנאה'".
את חיה ביפו, בחברה מעורבת, ובכל זאת בקבוצות האלה לא משתתפים נציגים של החברה הערבית. איך את מסתדרת עם זה?
"זה אכן אתגר בשבילי, וזו הייתה אחת השאלות הראשונות שלי כשהצטרפתי למיזם. אבל, מכיוון שהוא מתמקד בזהות היהודית של ישראלים, אז אני מבינה שהוא פחות מתאים למוסלמים או לנוצרים. אני מקווה שבעתיד יימצא מקום גם לשיח מולם".
עדית יערון: "הגעתי למצב שלא יכולתי לדבר עם חברים שלי, גם כאלה שחושבים כמוני, כי השיח תמיד הגיע לזה שיש 'צודקים' ו'טועים' ולהתייחסות סטריאוטיפית לכל מי שלא חושב כמונו"
באים עם לב פתוח
חברה נוספת בקבוצה, לימור דותן-ישראלי, פסיכולוגית מנתניה, מתארת: "החלטתי להצטרף למיזם כי כואב לי הקיטוב בעם שלנו. כואב לי שהמגזר החילוני, שאליו אני שייכת, הולך ומתרחק בליבו מהציבור הדתי והחרדי. דווקא אחרי 7 באוקטובר, אני חושבת שאנחנו צריכים לדבוק אחד בשני, להתחבר לשורשים ולמאחד בינינו, גם אם אורח החיים שלנו שונה. אני גרה בשכונה שיש בה חילונים ודתיים שחיים ביחד בכבוד הדדי בלי כל קושי. זה אפשרי. אני מאמינה שבמפגש בין אנשים, כשבאים עם לב פתוח ונפש חפצה, תמיד אפשר למצוא פתרון ולהבין טוב יותר אחד את השני. ביומיום כולנו מדברים עם הדומים לנו, שומעים את הדעה שלנו בהדהוד מהסביבה הקרובה שלנו. חשוב לי להכיר גם את הצד השני, וברור לי שהמציאות היא תמיד יותר מורכבת ממה שנדמה לנו".
"במפגשים אני נהנית לשמוע את חברי הקבוצה מהמגזרים השונים. השיח אינטליגנטי, מעמיק ומכבד, משהו שהוא נדיר בימינו. זה עוזר לי להרחיב את הפרספקטיבה ולהכיר את המציאות שלנו בארץ מצדדים נוספים", מוסיפה לימור.
משתתף נוסף בקבוצה, בנימין שיף, סטודנט למדעי המידע ומדעי המדינה מגבעת שמואל, טוען כי: "אחדות היא משהו חשוב מאוד לעם שלנו, היכולת לחיות יחד למרות כל הגוונים והמחלוקות בעם. בתקופת הרפורמה המשפטית הרגשתי צמא למפגשים כאלה שייצרו שיח והיכרות אמיתיים. כשראיתי שיש מפגש כזה, קפצתי על ההזדמנות, בטח כשיש מלחמה כל כך קשה שבה הבנו כמה אנחנו צריכים להיות מאוחדים. במילואים אנחנו נלחמים יחד ב'רעות שריונאים', ללא התחשבות בהבדלים הדתיים או הפוליטיים. המפגשים הללו הראו לי בצורה מוחשית שגם בקרב אנשים ששונים מאוד השקפתית – יש הרבה מאחד. אפשר להסכים על הרבה דברים. ויש איזו נקודה בסיסית שמשותפת לכולנו, גם אם היא לא תמיד נראית כלפי חוץ".
מה התחושה שלך לגבי העתיד המשותף שלנו יחד במדינה, לפני ואחרי המפגשים?
"אני משתדל להיות אדם אופטימי. אני חושב שהמציאות בחוץ שונה ממה שרואים בדרך כלל בתקשורת ובוויכוחים ברשתות החברתיות. רובנו שותפים יחד במסגרות שונות בחברה. לצערי, זה כן העצים אצלי את התחושה שאנחנו לא נפגשים עם החרדים מכל מיני סיבות, ואולי אחריות של כל המגזרים (כולל הם עצמם) למצוא את הדרכים להגיע לשותפות כלשהי גם יחד איתם".
בנימין שיף: "בתקופת הרפורמה המשפטית הרגשתי צמא למפגשים כאלה שייצרו שיח והיכרות אמיתיים. כשראיתי שיש מפגש כזה, קפצתי על ההזדמנות, בטח כשיש מלחמה"
מאתגרים את ההשקפות
חברה נוספת בקבוצה היא בת-עמי רוזנצווייג, מנהלת מכירות מתל אביב. היא מסבירה כי הרצון להצטרף למפגשים נולד בעקבות הפילוג בעם וחוסר היכולת לקיים שיח סובלני שחותר לפתרון משותף. "בעיניי, זו אחת הבעיות החריפות והדחופות במדינה בשנים האחרונות. הצטרפתי למיזם מתוך תקווה להכיר אנשים ששואפים לפתור את הבעיה הזו".
לאילו מסקנות הגעת בעקבות המפגש עם אנשים שונים ממך, ומה לגבי ההמשך?
"העמקת הידע ורכישת חברים או חיבה אמיתית לאנשים שחושבים אחרת ממך, יכולים לסייע ביצירת יותר סובלנות ופתיחות כלפי דעות מנוגדות. התהליך הוא כפול, ומתחיל קודם כל בעבודה עצמית וענווה שהאמת היא מורכבת ואין צד שאוחז בכולה, ובשלב השני לבצע את הצעד כלפי מי שחושב הפוך ממך ולמצוא את עמק השווה".
"אני בן אדם אופטימי, ואני מאמינה שנצליח לייצר עתיד משותף שיאפשר לנו לחיות באופן נעים ומפרה אחד לצד השני. יחד עם זאת, אני ערה לעובדה שנדרשת הרבה עבודה, בעיקר פנימית אישית של כל אחד, ולקיחת אחריות בלייצר חיבורים שיאפשרו לקיים שיח פתרונות מכיל ואחראי", מוסיפה בת-עמי.
בקבוצה מקבילה שניהלה עדית השתתף יהודה פרוידמן, תושב היישוב אדורה ומחנך בחטיבת הביניים בגוש עציון. הוא מיטיב לתאר את התחושה המתקבלת אצל רוב "בוגרי המיזם": "כבר תקופה ארוכה, עוד לפני 7 באוקטובר ובעיצומו של המאבק על הרפורמה המשפטית, חשתי צורך עמוק בקיום שיח עם אנשים שאינני פוגש ביומיום. מטבע הדברים, וכמו רוב החברה הישראלית, אני חי בתוך 'תיבת הידהוד' ונחשף בעיקר למסרים המחזקים את תפיסות עולמי. גם התקשורת שאני צורך לרוב תואמת לדעותיי, אך עם הזמן הרגשתי שחסר לי המפגש הישיר, שיחה כנה ואמיתית, שבה אוכל לשמוע דעות שונות, לאתגר את עמדותיי, ובמקביל להביע את מחשבותיי באופן שיש מי שמקשיב להן באמת.
היה לי חשוב לפגוש אנשים שמגיעים ממקום אחר, שגם להם כאב אמיתי, אמונות מוצקות, ורצון בטוב. השיח הציבורי שאליו כולנו חשופים מתנהל לא פעם בטונים צורמים ומתלהמים, והדבר מצער מאוד. במיזם הזה מצאתי, סוף-סוף, מרחב שמאפשר דיאלוג אמיתי. בעיניי, עצם המפגש, הורדת הטונים והיכולת לדבר בגובה העיניים באופן פתוח ומכבד, כבר יוצרים שינוי. כל משתתף יוצא מהמפגש עם ההבנה שהאויב הוא לא בתוכנו, ושיש תקווה אמיתית לחיים משותפים וטובים יותר, תוך התחשבות בצרכים של כלל החברה הישראלית".
יהודה פרוידמן: "אני חי בתוך 'תיבת הידהוד' ונחשף בעיקר למסרים המחזקים את תפיסות עולמי. עם הזמן הרגשתי שחסרה לי שיחה מפגש ישיר וגלוי שבו אוכל לשמוע דעות שונות ולאתגר את עמדותיי"
נראה שבעידן שבו הרשתות החברתיות והמדיה מעצימות קיטוב, פרובוקציות והקצנה, "אחדות עכשיו" מציעה אלטרנטיבה של מפגש אנושי אמיתי, שמאפשר לראות את האדם שמאחורי הדעות, להכיר את עולמו, לגלות את הטוב שבו ולמצוא את המאחד בינינו – שלרוב גדול בהרבה מהמפריד.
