על אילמות ואלימות

להיפגש עם כולם. מכל הכיוונים. מכל הצדדים. מכל הזרמים. מכל התפישות. וזאת, על אף אין ספור סיבות שניתן בשמן לנהוג אחרת. ואכן, הסיבות רבות הן: כל מפגש הוא סוג של מתן לגיטימציה, שכן מפגש במהותו מצהיר על כך שיש כוונה גם להקשיב לדברים ולא רק להשמיע. מכאן, שיש בו אמירה שיש לה חשיבות, ואם כי מדובר במתן הכרה; כל מפגש ניתן להיות מנוצל על ידי הצד השני, והעובדה שכנות ורצון טוב הם שהביאו צד אחד למפגש – אינה מכוננת בוודאות גם את הגישה הזו בצד השני, והפרת האיזון וההקבלה עלולה להתגלות כחרב פיפיות; כל מפגש טומן בחובו את תחושת הנבגדות של מי שנפגע מהצד השני, שכן על אף הפגיעה הגדולה שפגע – נפגשים עימו, כאילו לא אירע דבר; כל מפגש טומן בחובו את האפשרות של הוצאת דבר מהקשרו, שאין רעה בענייני דיבור גדולה ממנה, שכן היא אינה שקר מוחלט שאין לו רגליים, אלא נאחזת דווקא בנקודות האמת שיש בדברים, שנותנות את העוצמה להפוך את ההקשר כולו לשקר; כל מפגש טומן בחובו אפשרויות לפרשנות מוטעית, להעמדת פנים, לשיח שנועד למצוא חן ולא לבירור אמיתי של סוגיות; ועוד ועוד.

סיבות רבות אפוא נמצאות בטיעון כי די עם המפגשים, שהם חסרי תוחלת, שלא יוצא מהם שום דבר, ושאין זה נכון לראותם בנוסח "אם לא יועילו – לא יזיקו", כי אם כנזק גדול, שכן הם מפריעים לנהל את המאבק ואת המלחמה על צדקת הדרך, ועל מימושה המעשי. מכאן נוצרים ביטויים מחרידים כמו האיסור אף להסתכל האחד בשני [יש לו בסיס במקורות: "אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך" (מגילה כח ע"א)], והיתר מוחלט להשמצות הדדיות, שהאוזן אינה יכולה לסבול עוד.

וזו בדיוק הסיבה מפני מה חובה להיפגש, בלי להיות נאיבי, בלי לבטל את הסכנות, בלי להתעלם מכל ההשלכות שעלולות להיות. שכן במקום בו לא מדברים – נותרה רק אפשרות אחת והיא האפשרות הכוחנית – אילמות מובילה לאלימות; במקום בו לא מדברים נותר כל אחד צודק באופן מוחלט בעמדתו, ואין בעולמו מקום לצד השני; במקום בו לא מדברים נקרעים האחד מהשני, התמונה הדמונית הולכת ומחריפה, וכדור פחם שחור ומכאיב הולך ומתפתח במדרון; במקום בו לא מדברים מתפתחת מורסה ומצטברת מוגלה, שבהתפרצותה מחוללת את הנורא מכל.

לא רק הפחד מפני התוצאות, אלא גם הבשורה שיש בדיבור ההדדי. כי על אף על האמור לעיל – ככל שמדברים יותר כן מכיר כל צד גם ביסודות הנכונים בצד השני, ונפתחת אפשרות להתחשב בהם; ככל שמדברים יותר נסדקת השחצנות העצמית והתחושה של ידיעת כל, ומפנה את מקומה להבנה כי אין האמת נמצאת במקום אחד; ככל שמדברים יותר מתנפצת התדמית השחורה משחור שיש על הצד השני, וזו נתפשת כאנושית יותר וכמורכבת יותר, ויש צדדים שניתן לחבור אליהם. ולא פחות מכל אלה – מלבד קבוצה קיצונית וקולנית, שתדמיתה היא כאילו היא ה"הנהגה" – רוב החברה הישראלית מבקשת את הדיבור הזה.

ובעיקר, ככל שמדברים יותר נזכרים כי כולנו בני אב נחנו, וכי "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", והחשיבות העצומה של ברית הגורל שלנו לימדה אותנו כבר בעבר כי הברכה הטמונה בשיתוף ובחיבור גדולה פי כמה מכל הסכנות הגדולות שנמצאות במפגש. ואם נזכה להצית האחד בשני את הרצון הכן לא רק לדבר אלא גם להקשיב, לא רק להתנצח אלא גם לחפש דרך משותפת, לא רק לנצח אלא להתכלל יחד בברכה הגדולה הצפונה שלה – תיחלשנה הסכנות שבדיבור המשותף ותתעצם הברכה הגדולה של "וישם לך שלום".