אביהוא משהמשפחות רבות מהעוטף כבר שבו הביתה, אך האתגרים לא פסקו: ילדים שעוברים בין מסגרות, מקומות עבודה שונים להורים, וחשש מפני גל הטרור הבא. תושבת שדרות כותבת ל'שבתון' על צמיחה מתוך משבר
לאה הלוי
אני לא אקרא לזה מעבר, כי לא בחרנו בזה. מבחינתי, זה היה פינוי לכל דבר. כשיצאנו משדרות ביום ראשון, היינו מאורגנים לשבועיים בערך. באמת האמנתי שבתוך זמן קצר נחזור הביתה. לא העליתי על דעתי שבמשך 9 חודשים נהיה בלי בית. בהתחלה נסענו לחמותי לזמן קצר, ואחרי שהבנו ששדרות עמוק בתוך המלחמה ושלא נוכל לחזור בזמן הקרוב, נאלצנו לעזוב למלונית שהייתה קרובה לעבודה של בעלי. הפרטים הטכניים בהתחלה רק העצימו את תחושת הקושי, מחילה מראש אם יישמע מתלונן…
הגענו זוג עם 3 ילדים. הייתי חודש אחרי לידה עם תינוק קטן, שהספיק להידבק בקורונה ובעוד שלל וירוסים… המקום שבו היינו לא היה בנוי להכיל כמות כזו של אנשים ומשפחות, גם מבחינת אוכל וחדרים – היינו יחד בחדר אחד, ישנו במיטה אחת. האוכל לא באמת הספיק לכלל המפונים, אפילו שבכל יום היו תרומות מכל מיני אנשים טובים. אז אם הצלחת להשיג אוכל – מה טוב. אם לא, נאלצנו לקנות בחוץ, וזה בזמן שבעלי מחויב בכל יום לצאת לעבודה עד מאוחר.
מעבר לקושי הטראומטי שהגיע מאוחר יותר, הרגשתי תחושת הישרדות. יותר מכל, העצמאות האימהית שלי באיזשהו מקום נלקחה בדברים הכי בסיסיים – לינה, אוכל, כביסות וכו'. תוך כדי, יש גם מלחמה על החוסן הנפשי של הילדים. מי שפונה ראשון לקבל טיפול – יקבל; אם לא הצלחת – לא קיבלת. אחרי חודש פיטרו את בעלי מהעבודה. כשחשבנו לעבור למקום שיכיל יותר, עם יותר אמצעים וקהילה, זה כבר לא התאפשר. מזלנו שזכינו במשפחה מהממת ועוטפת, בכל שבת התארחנו, וזה היה פורקן גדול לנפש שלנו, ובעיקר לילדים.
הזמן עשה את שלו, וכולנו התרגלנו למצב המוזר הזה. חשוב לי להגיד שלא הבנים שלי ולא אנחנו ההורים קיבלנו איזשהו טיפול נצרך, כי נפלנו בין הכיסאות. אני יודעת על אחרים שצמחו, פרחו וקיבלו כל מה שצריך בתקופה הזו – שיעורים פרטיים, חוגים ועוד. נלחמנו לאורך כל הזמן, שלפחות הילדים יקבלו את מה שמגיע להם. ראיתי שאני גומרת את הכוחות שלי על זה, ולא נשארו לי כוחות עבור המלחמות האלה. כמובן, אני לא שופטת. העומס היה מטורף, אבל הרמתי ידיים. הבנתי מהר מאוד שאנחנו צריכים לקבל את המצב ולזרום עם מה שיש לנו, ומשם לעשות הכל כדי שיהיה לנו טוב. הבנתי שאנחנו החוסן של הילדים, אנחנו המשענת שלהם וגם אחד של השני, גם אם אין לנו כלים של פסיכולוגים מנוסים. יגיע הזמן שבו נטפל בטראומה, אבל בינתיים נעטוף אחד את השני הכי טוב שאפשר. וזה בדיוק מה שעשינו.
"כן, עדיין יש לכולנו משקעים קשים וחרדות. לילדים שלי יש פחדים שלשום ילד לא צריך להיות. אבל אנחנו מסתכלים על הכלל, והכלל הוא ענק"
בהתחלה במלון אליו פינו אותנו הקימו גן ובי״ס למפונים, אז זה הרגיע אותי שיש לילדים מקום ללכת אליו ואולי ליצור שגרה. זה היה אינטימי, רק ילדי המלון למדו שם, וזה הרגיע אותי. ואז כשראו שהמלחמה לא הולכת להסתיים, סגרו את האופציה הזו ואמרו לנו לרשום את הילדים למסגרות בעיר. לא הייתי מוכנה לזה בהתחלה, בשום צורה. חששתי ממה שהילדים ישמעו בחוץ. פחדתי שהם יתקשרו לחברים חדשים, ואז יצטרכו לעזוב שוב. גם חששתי שאולי לא יכילו אותם, אולי ילדים אחרים יחששו מהם, והתגובה תהיה לא טובה. אחרי שהבנתי שכולם נמצאים במסגרות – החברים הקרובים והרחוקים – ואולי זה רק הפחד שלי שמונע מהבנים שלי טוב, אז רשמנו אותם. רשמנו אותם יחסית מאוחר, רק אחרי חנוכה.
ב"ה, התמזל מזלו של דוידי שלי, הבכור, והוא היה בבית ספר מהמם, עם מורה שהתאהב בו ושעשה לו כל כך טוב, הרים אותו ומינף את היכולות שלו. הפרידה אחר כך הייתה קשה לו מאוד, אבל זה התאזן עם הגעגוע לחברים ולצוות של בית הספר מהבית; ליוספי, בני האמצעי, לא היה טוב בגן שרשמנו אותו. לצערי, כל התחושות והחששות שהיו לי מהתחלה התגלו כנכונים במקרה שלו. ברגע שראיתי מעט מזה, מייד הוצאתי אותו משם וויתרתי מראש על להכניס אותו שוב למסגרת. הגננת שלו משדרות תמיד הייתה בקשר ותמכה מרחוק, אפילו כשהייתה עמוק בעבודה בירושלים. כחיכינו וציפינו להחזיר אותם למסגרות החמות שלהם.
אין בי געגוע לתקופה הזו בכלל. ייחלנו להגיע לרגע שבו אנחנו בבית עם כל הפוסט טראומה שלנו. הבית שלנו נפגע מרסיסים במתקפות על העיר. באותו בוקר של שבת שמענו את היריות, ראינו אנשים שרצים ברחוב, שמענו צעקות מהרחוב המקביל אלינו. רק אחרי תקופה הבנו שהייתה שם חוליית מחבלים.
ועדיין, אני אומרת בפה מלא: לחזור לבית זה הדבר הכי טוב שעשינו לעצמנו. ההתמודדות הייתה קשה מאוד, כל בוקר להתעורר לטראומה מחדש, כמו כל התושבים כאן. העיר שָׁקטה מהרגע ששקעה השמש, חנויות היו סגורות. לפעמים לא היו מגיעות לכאן סחורות בגלל הפחד של אנשים להגיע לכאן. כמו שלעיר היה קשה לחזור לעצמה – אותו דבר לנו. להתהלך ברחובות שהלכו בהם המחבלים, ללכת לפארק ולראות את הפגיעות בעיר – זה היה חלק מתהליך ריפוי הטראומה שלנו.
לא האמנתי שאצליח לצאת עם הבן הקטן שלי לטיול בגינה, או לצאת לנשום אוויר לבד. אפילו לשלוח את הילדים לבית הספר, שהוא במרחק שש דקות הליכה מהבית שלנו, היה קשה. לא חשבתי שאוכל לשחרר את הפחד אי פעם. והנה, השבח לבורא עולם, שוב הזמן עושה את שלו, מרפא הכל. החיים והאמונה חזקים כל כך, והבחירה בהם יומיום זה מה שמחזיק אותנו.
כן, עדיין יש לכולנו משקעים קשים וחרדות. לילדים שלי יש פחדים שלשום ילד לא צריך להיות. אבל אנחנו מסתכלים על הכלל, והכלל הוא ענק. יש לנו כל כך הרבה על מה לשמוח, העם שלנו עבר לדורותיו כל כך הרבה. בתוך שרשרת הדורות הזאת, אין לנו אפשרות לוותר על החיים. הפוך, עלינו לבחור בהם ולחגוג אותם.
צריך לחיות כאן בלי לפחד, עם כל המשתמע מזה. לצערנו, המשילות רופסת, כי יש בנו מוסר מקולקל מהיסוד שלו. כשיצאנו מהבית, האמנתי שבתוך גג חודש אנחנו חוזרים, כי אין מצב שייתנו להם להמשיך להתקיים אחרי כל זה. כמה שקשה להגיד את זה: כלום לא השתנה. 7 באוקטובר היה שיעור גדול עבור עם ישראל, מעבר לאמונה. אני חושבת שהקב״ה נתן לנו כוח גדול כל כך, והוא מראה לנו בכל פעם את הניסים שלו, ואנחנו לא מבינים את מה שצריך לעשות. בקצב הזה לא רחוק היום שבו התושבים ייקחו את החוק לידיים… עם ישראל חזק וצריך לחיות את זה! אין פה מקום לחשוש להגיב כראוי, כי זו הזכות שלנו לחיות בארץ הזאת. עם ישראל חי ויחיה לנצח.
אחרי התקופה הקשה הזאת הבנו שהזמן הוא חשוב כל כך, ולחיות את החיים זה הכי חשוב שיש. ואנחנו זוכים בקרוב, לקראת חג הגאולה שלנו, להביא עוד ילד/ילדה לעולם.
(ערך: אביהוא משה)
