אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)בחג הפסח אנחנו מספרים על מסע של עם שלם שהתחיל מתוך חושך, פחד ודיכוי, והוביל לחירות ולתקווה. גם היום, אלפי שנים אחרי, יש בינינו אנשים שעוברים מסעות קשים מנשוא – לא במדבר, אלא בלב החיים עצמם. אנשים שיצאו ממציאויות כואבות, מורכבות, לעיתים כמעט בלתי אפשריות, ובחרו להאמין שאפשר גם אחרת. נשים מספרות על יציאה מ"מצרים" הפרטית שלהן לחיים של חירות פנימית, שקט נפשי ותחושת שליחות
מגיל קטן מאוד, אביגיל בן פורת, כיום בת 49, נאלצה להתמודד עם אלימות מילולית, פיזית, פגיעות מיניות והשפלה על בסיס יומיומי מצד אביה. כשניסתה לספר למשפחתה על הזוועות שהיא עוברת, לא רק שלא תמכו בה, אלא בחרו לא להאמין לה ולקרוא לה שקרנית, לכן בגיל 18 היא עזבה את הבית כשהיא חסרת תמיכה כלכלית ונפשית, ניתקה קשר עם המשפחה והפכה לדיירת רחוב שם ניצלו אותה עוד יותר.
אחרי שנים רבות שהיא שיקמה את עצמה והצליחה לעבור מבית לבית לבד, לקראת אחד מערבי ליל הסדר בזמן הקורונה היא כתבה פוסט בפייסבוק שהיא מחפשת מקום לחגוג בו את החג מאחר והיא לבד וכבר אין לה משפחה. גבר אחד פנה אליה והזמין אותה להגיע אליו ולחגוג איתו ועם ילדיו בחג. מה שאביגיל לא ידעה זה שהוא ישלח את הילדים שלו בסוף אותו הערב לגרושתו כדי להישאר איתה לבד. באותו הלילה הוא אנס אותה באלימות. כשהיא הגישה תלונה במשטרה, התיק נסגר אפילו בלי עימות משטרתי.
חודש וחצי לאחר מכן כשהיא כבר בת 44, אחרי שהיא כבר מזמן חשבה שהיא לא תביא ילדים לעולם, אביגיל מגלה שהיא בהריון מאותו לילה נורא. כשהיא אימתה אותו עם מה שקרה הוא הוא התנער מאחריות ודרש שתעשה הפלה. למרות הקושי אביגיל בוחרת להשאיר את ההריון ומחליטה להביא את הילדה לעולם. במהלך ההריון כשהיא בחודש מתקדם, הגיע אליה הביתה בחור לחילופי טיפולים וראה שהיא גרה בדירת חדר וחצי והיא בהריון. הוא שאל אותה איך היא מסתדרת וכששמע את כל הסיפור, על נסיבות ההריון ועל סיפור חייה, הוא מיד דאג לעזור לה ולהביא לה בגדים לילדה וכל מה שהיא צריכה וקישר אותה לאגודת אפרת שתמכה בה ועזרה לה ללא תמורה בכל התקופה אחרי הלידה, היא גם קיבלה עזרה מהמדינה באותה התקופה.
כשהילדה בת שנתיים וחצי, המלחמה תופסת אותן לא מוכנות. אביגיל עוברת לשוויץ לתקופה, ומתארחת אצל זרים שחברת פייסבוק הכירה ביניהם, ולאחר מכן לתאילנד. ממש לפני שבוע היא חזרה לארץ אחרי שנה וחצי, מוכנה להשתקע ולבנות את הבית שלה כאן שוב למרות הכל. ואם כבר שאלתם, אז היא מחפשת דירה במחיר הוגן באזור הצפון.
ביקשתי מאביגיל לתת מסר למי שמתמודד עם מצבים מורכבים בחיים, וזו תשובתה: "הכל מתחיל מאהבה עצמית. כל הסבל שעברתי בחיים קרה כי לא אהבתי ולא הערכתי את עצמי. היום זה אחרת, ואני מתייחסת לעצמי בכבוד. רק מי שמכבד אותי ואוהב אותי יישאר בחיים שלי".
רועי לא אחסר
בשנת 2016 מיכל מנין נישאת, ועוברת תקופה לא פשוטה במהלך הנישואים. הגוף חולה כל הזמן, ומסמן לה שהנישואים האלה לא עושים לה טוב. אחרי שנה היא ובעלה מחליטים להתגרש. מיכל מספרת: "כמה חודשים אחרי הגירושים הכרתי בחור מקסים, רועי. באותו רגע הבנתי מה זו אהבה ומהר מאוד ידענו ש"זה זה". התחתנו כשהייתי בהריון, בחודש חמישי, ואחרי החופה אמרתי לאבא שלי: זהו, אבא, הגענו ליעד." בחודש תשיעי ואחרי 36 שעות של צירים שהסתיימו בניתוח קיסרי, אביתר המתוק מגיע לעולם.
בשנת 2019, ביום שבת, יום לפני ראש השנה, שבוע לפני יום הולדתו הראשון של בנם אביתר, עולמה של מיכל חרב עליה. באופן מפתיע, רועי נפטר מדום לב, כשהוא רק בן 33. "רועי היה אדם עם לב טוב, מלא נתינה. נותרתי עם אביתר הקטן, לומדת לאט כמוהו ללכת לבד. אחרי 4 שנים וחצי של כאב החלטתי לעשות שני דברים: הבאתי לעולם אח חמוד לאביתר, את בארי; והקמתי גמ"ח לזכרו של רועי, "גמ"ח ה' רועי לא אחסר", הגמ"ח מקבל תרומות מעסקים ומעביר אותן למשפחות נזקקות ולהוסטל למתמודדי נפש, בין היתר דברי מאפה ומתוקים מקונדיטוריות ובתי קפה באזור כרמיאל. ובנוסף, הגמ"ח גם משאיל מנשאי תינוק. מי שזקוקה וזקוק יכולים להגיע לבחור את המנשא המתאים להם, לשאול אותו ובתום תקופת השימוש להחזיר לגמ"ח.
"כל אלה נתנו המשכיות לזכרו של רועי, כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת אדוות, כך אני ממשיכה עם הדרך שלו בעולם הזה. אני עדיין במסע, עדיין לומדת לקרב את הטוב ולהרחיק את הרע ואומרת תודה לה', לא מובן מאליו כל מה שיש לי".
ביקשתי ממיכל לתת מסר למי שמתמודד עם מצבים מורכבים בחיים, הנה מה שהיא ביקשה להעביר: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. זה שאתה בנפילה לא אומר שאתה בסוף המסלול. הטוב עוד מחכה לך!"
הסיפור של מיכל הוא גם הזדמנות לדבר על השכול האזרחי, שלצערנו הוא שכול שקוף. חשוב להכיר באלמנות וביתומים גם מבחינת המדינה וגם מבחינת החברה שאנחנו חיים בה. גם הם חווים כאב, געגוע בלתי נגמר ואובדן קשה מנשוא. גם הם משפחות שכול.
היציאה מבור כלכלי
בגיל 37 אביגיל אקריש כבר הייתה נשואה ואם ל-5 ילדים, מוברגת ומוכרת היטב בקהילה החסידית ביבניאל. בעלת נכסים רבים, עוסקת עם בעלה בתחום הנדל"ן. בגלל קבלן שפשט את הרגל נפלו עליהם השמיים, והם נותרו עם חוב של 12 מיליון ₪! בזמן שהיא מנסה עוד לעכל את הבשורה הקשה, היא מגלה שבעלה מנהל רומן עם השכנה שמתגוררת בדלת ממול. הוא מחליט לעזוב את הבית, הם מתגרשים, והוא עוזב את יבניאל יחד עם השכנה ומנתק קשר לחלוטין. משאיר אותה לבד עם 5 ילדים, בלי מזונות ועם חוב עצום של 12 מיליון!
אביגיל מתחילה למכור את כל הרכוש שלה כדי שתוכל לקנות אוכל לילדים, בד בבד היא משלמת את כל החובות ומגיעה להסכמים עם כל הנושים. כשהיא מסיימת לשלם את כל החובות, היא עוזבת את יבניאל כשכל רכושה נמצא בתוך כמה שקיות פח, כשהיא מתקיימת על מזונות של ביטוח לאומי, היא עוברת עם הילדים לדירת חדר בגוש עציון.
אחרי חודש וחצי מתחילה הקורונה, אביגיל לא מצליחה להתפרנס ומתחילה לסחור בסמים כדי שתוכל לתת אוכל לילדים. אחרי תקופה היא נתפסת ע"י המשטרה ומשם מתחיל תהליך החירות שלה, שם היא מבינה שהיא חיה חיים של קורבנות. שם היא לומדת לבקש ולקבל עזרה וטיפול לנפש הכואבת שלה. בשלב הזה היא עדיין עם חוב של 350,000 ₪.
emil-kalibradov
בית המשפט הקהילתי להוצאה לפועל מציע לעזור לה להודיע על פשיטת רגל ולסגור את החוב. אביגיל לא מאבדת אמונה ומבקשת מהשופט לתת 25,000 ₪ בלי להודיע על פשיטת רגל. נציגי הבנק שהיו שם הגיעו איתה לפשרה והם סגרו על 32,000 ₪ שהיא צריכה לשלם תוך חודש. היא פנתה לעזרה לחבר טוב והחוב הגדול נסגר סופית!
"אם ה' הוריד אותי נמוך יש לי פה שיעור להעביר לעולם איך לצאת מהחושך לאור". היא נכנסת ללימודי פסיכודרמה. לומדת להכיר בטראומה, מחזירה לבית את החירות והשמחה. היום אביגיל מטפלת בפסיכודרמה ועוזרת לאנשים במקום שבו היא הייתה צריכה את העזרה.
ביקשתי מאביגיל לתת מסר למי שמתמודד עם מצבים מורכבים בחיים, הנה מה שהיא ביקשה להעביר : "אני מעזה לקרוא לזה בשמו – 'דפוס ההתמכרות'. הכאב היה ההתמכרות שלי, מה שהייתי מכורה אליו מבלי לדעת. הוא הרגיש לי כמו הבית, כמו מקום בטוח ומוכר, הייתי רגילה להימשך אליו, לחשוב שבלי הכאב אני לא קיימת, שככה אני יכולה להרגיש משהו אמיתי. הכאב הזה לא איים עלי, הוא הרגיש כמו תשובה לכל הפערים שלי, הוא היה מה שמילא את החללים הפנימיים, את הריקנות שהייתי מרגישה לפעמים. הייתי מכורה לסבל הזה, מכורה לחשוב שבלי זה אני לא שווה, שהכאב הזה מגדיר אותי ונותן לי תחושת קיום. הייתי משכנעת את עצמי שזה מה שאני צריכה, שהכאב הזה עושה אותי אמיתית, מעניק לי ערך. הוא הרגיש כמו משהו שאני חייבת להרגיש כדי לא להיעלם. אבל היום אני רואה את זה – זה לא אמיתי. הכאב לא החזיק אותי, הוא רק שדד ממני את האור שלי, הכאב לא חיבר אותי, הוא הרחיק אותי מהחיים האמיתיים שלי, הוא הפך להיות תחליף לאהבה אמיתית. הכאב שימש אותי כדי להימנע מהמציאות, כדי לא להתמודד עם הפחדים העמוקים שלי – הפחד שלא אוכל לאהוב, הפחד שלא אהיה ראויה, הפחד שלא אקבל את מה שאני באמת צריכה. אני רואה עכשיו את הדפוס, את ההתמכרות הזאת. אני מבינה שאני לא צריכה את זה כדי להיות מי שאני.
nathan-mcbride
"היום אני בוחרת להפסיק לשרת את ההתמכרות הזאת, אני בוחרת להרגיש באמת, בחופש ובאהבה אמיתית. אני מסכימה לראות את הערך שלי. אני מסכימה להכיר את עצמי כפי שאני – שלמה, ראויה. אני בוחרת להוריד את הכובע של הפגיעה, של הנפגעת, ולשים כובע חדש – כובע של ראייה עצמית, של חמלה לעצמי. אני בוחרת לא להימנע, לא לחפש את הכאב, אני בוחרת חיים שמבוססים על אהבה אמיתית, בלי צורך בסבל כדי להרגיש קיום. אני כאן, אני רואה את הדפוס שלי, אני בוחרת להפסיק להיות מכורה לכאב, אני בוחרת לאהוב את עצמי כמו שאני לחיי החיים".
"למדו לבקש עזרה, לשתף בחוסר האונים שלכם. כשמחזיקים חזק כאילו הכל בסדר אנחנו רק מגלגלים יותר את הכאב ונשארים בתוך לופ אינסופי של כאב. תהיו מוכנים לקבל טיפול ונסו להבין מה השיעור שה' רצה ללמד אתכם פה".
