המבנים בי-ם ששילמו עליהם בתפוזי ג'אפה – סיפורים על העיר המרתקת בעולם

ירושלים תמיד הייתה העיר בה הכל יכול לקרות, כולל זה שמדינת ישראל תשלם שכירות לרוסיה על מבנה בית המשפט העליון בירושלים, ותרכוש ממנה מבנים בשווי של מיליונים כשהיא משלמת באמצעות תפוזי ג'אפה. סיפורים על העיר שהמבנים בה הם קיבוץ גלויות אחד גדול – ולא רק של יהודים

הודיה אלתר

לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים. כל אחד לוקח את ירושלים למקום שלו. לפעמים כשצועדים ברחובות ירושלים מרגישים כאילו יצאנו למסע עולמי. כי הרי מה הסיכוי שבלב ירושלים תפגוש כמרים במעבר חצייה, נזירות בשוק מחנה יהודה, בפתחת השכונות החרדיות נצפה צריח של בית חולים איטלקי ונמצא כנסיה רומנית בלב שכונת גאולה? מה לבי"ח איטלקי ולירושלים? כנסייה אתיופית, כנסייה קוריאנית בלב רחוב הנביאים, מושבה גרמנית ומגרש הרוסים… מה קורה כאן?

כדי להבין את המרחב של ירושלים, עיר הבירה שלנו, העיר הכי גדולה כיום במדינת ישראל, צריך לחזור לתחילת ההתחלה ולהבין שכל המבנים האדירים והשכונות הרחבות שנצפות בעיר – כלל לא היו קיימים לפני כמה עשרות שנים. מה שהיה ברחבי העיר הוא חול וחול, שדות חיטה, ובקיצור- ארצי מולדתי הר טרשים קרח.

בית בבית נוגע

ירושלים הייתה מה שהיום אנחנו מכנים "העיר העתיקה". בתוך העיר העתיקה, הגרעין הקדום של ירושלים, התעבו להן הדתות השונות. ירושלים עברה הרבה מאוד ידיים שניסו לאחוז בה, גלגולים ועמים שונים ששינו את נופיה ברמה כזו שעד היום ניתן להבחין בדתות השונות וברובעים השונים, שגם בתוכם יש מגוון מאוד רחב והכל בתא שטח יחסית קטן. קילומטר על קילומטר מרובע וכפי שאמר עגנון: "בית בבית נוגע וגג בגג יכול אדם לעבור מתחילת ירושלים ועד סופה כעיר שחוברה לה יחדיו מחוברת ירושלים על ידי גגות בתיה ומחולקת היא על ידי יושביה מי זכה לך ירושלים שהגעת לידיי כך" (עגנון כנגן המנגן). במאה ה-19 מספרים לנו על צפיפות בירושלים שבין החומות ועל השר, סר משה מונטיפיורי שמקים את השכונה הראשונה ליציאה מהחומות – משכנות שאננים. מסתבר שעוד לפניו הוקמו חוות חקלאיות במרחב ירושלים. כך למשל בשכונת כרם אברהם של ימינו, שאת רחובותיה מתאר לנו עמוס עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך", יש סמינר לבנות ובתוך הסמינר יש מעין מוזיאון ובו תמונות ואזכורים מהחווה החקלאית שהוקמה ב-1852 על ידי הקונסול הבריטי של ירושלים ג'יימס פין ואשתו לטובת עניי ירושלים. הפועלים בחווה החקלאית הזאת היו יהודים מהרובע היהודי.
באותו הזמן הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים סמואל גובט בנה בהר ציון בית ספר, פנימייה של ילדים בשם "ארץ הצבי".

לא רק יהודים יצאו מהחומות

יש לנו נטייה לצייר את התהליך הזה של היציאה מהחומות כאילו שרק היהודים עברו אותו. זה נכון שהיהודים במאה ה-19 יצאו מהחומות במסות אדירות, אבל במקביל קרו עוד יציאות מהחומות. גם לאנשים אחרים היה צפוף ומחניק וגם הם סבלו ממחלות ומגיפות בעיר העתיקה. נבנו המון שכונות ביחס למוסלמים והנוצרים, שהעשירים שבהם בנו יותר "קאסרים", מבני קיץ. עד היום ניתן להבחין בבתים אלו מצפון לשער שכם, ובעיקר ניתן לראות לא מעט מבני ציבור של מעצמות אירופה. ירושלים אורו של עולם, ועדיין… מה הם עושים כאן מאז ועד היום? מסתבר שאחרי מלחמת קרים האימפריה העותומאנית נחלשה ומכיוון שכך חתמה האימפריה על הסכמים מול מעצמות אירופה, הסכם הקפיטולציות שאפשרו לראשונה דברים שלא ידעו בירושלים קודם לכן –  שנתינים זרים יוכלו לקנות קרקעות.

תחרות סמויה

כיום במתחם הצרפתי מכירים יותר את הנוטרדאם בגלל הנראות שלו בשטח ואולי גם בזכות "על גג מנזר נוטרדאם" של שליו, אבל האמת היא שכל המתחם הצרפתי כולל בתוכו גם את בית חולים סנט לואי, כנסיית סנט פול בממילא ואפילו מנזר אחיות שרובנו לא מכירים כי המבנה נהרס, שהרי שם עבר הגבול מ48-67.

סנט לואי ידוע כבי"ח סופני שמגיעים אליו מכל העולם ומכל המגדרים מאז ועד היום ומקבלים כסף רק מנדבות. במלחמת העולם הראשונה, כאשר הטורקים השתלטו על המבנה הם צבעו את כל כולו בשחור. לפני כמה שנים, בעקבות נזילות, התחילו להיחשף תמונות אדירות של אבירים בינלאומיים מהתקופה הצלבנית.

מסתבר שמי שהיה אחראי על כל בניית המתחם הצרפתי בירושלים היה רוזן צרפתי מרי אמדה דה פיילה, שמלבד היותו מאמין ונוצרי אדוק הוא צאצא לטנקרד הצלבני שבערך מאזור מתחם זה פרץ לירושלים וצאצאו ניסה להתחקות אחריו. איך הוא עשה זאת? את חותמו בירושלים הוא הותיר במתחם הצרפתי שמבוסס על העץ שנטע טנקרד. בגלל צפיפות בעיר העתיקה ואולי גם בגלל החיבור לשורשים הוא הקים שם מחנה אוהלים עם כל פמלייתו שמנו כ-1000 צליינים צרפתים שכונו "שיירת האלף". הרוזן ראה שממש מגרש אחד לידו החתימו הרוסים את שמם בירושלים והחל לקנא להם. הוא ארגן רכישת שטח והקים אכסנייה מפוארת לצליינים צרפתיים. נוטרדם דה פרנס – גבירתנו של צרפת, שלימים תקרא נוטרדם דה ג'רוזלם.

יחד עם בית החולים סנט לואי שהיה צמוד אליה ומנזר סנט פול שבממילא, היה לצרפתים מתחם גדול בירושלים החדשה. המתחם הרוסי הסמוך נבנה על שטח גבוה במקצת מהשטח הצרפתי וכנסיית השילוש הקדוש שבמרכזו השקיפה על גג הנוטרדאם מלמעלה. בין המעצמות הייתה תחרות סמויה ולכל אחת היה חשוב לבלוט יותר משכנתה. לכן הציבו הצרפתים פסל בין הצריחים ובו יושב ישוע על כתפה של מרים אמו ומצביע כלפי מעלה. ראשו של ישו נישא לגובה הרם ביותר בירושלים ואצבעו רומזת לכל מי שמביט בו כי הוא מסתכל על המקום הגבוה ביותר בעיר הקודש. כיום שוכן במבנה מלון מטופח שנמצא בבעלות הוותיקן ועל קירותיו ציורי קיר רבים מהברית החדשה.

ירושלים החדשה

ממש מאחורי הנוטרדאם במגרש הרוסים נמצא מוזיאון אסירי המחתרות. בית הנשים הצלייניות הרוסיות בתקופה הבריטית הפך להיות כלא שכונה בפי כל "אסירי המחתרות". עד היום ניתן לראות בתוך המוזיאון את האבנים שמספרות את סיפורו של המקום גם מתקופת הצלייניות וגם מזמן המחתרות שחקקו שם את שמם או את שם המחתרת ממנה באו.

היום נשאלת השאלה – למי שייך המתחם? בזמנו, העותומאנים נתנו את המקום לרוסיה תמורת כסף רב וכך הם בנו כנסייה מפוארת, אכסניות לגברים ולנשים, אכסנייה לאנשי הדת, בית חולים ובתוך זמן קצר קיבל המתחם הרוסי את הכינוי "נובוי ירוסלימה" – ירושלים החדשה. הרוסים היו הראשונים שפתחו פתח למעצמות אירופה לרכוש קרקעות, שטחים מחוץ לירושלים דאז.

מיליון וחצי לירות – בתפוזים

עם סיום מלחמת העולם הראשונה וכניסת הבריטים לירושלים הולאמו מבני מגרש הרוסים לצורכי הבריטים. אכסניית הנשים הפכה לכלא, והמבנים האחרים שימשו בתור מבני משטרה ומשפט.

עם קום מדינת ישראל ירשה המדינה את המבנים והמשיכה להשתמש בחלקם למטרות דומות. באכסניית הגברים מוקמות תחנות משטרה ומעצר ובית משפט השלום של היום היה בית משפט העליון ובשונה מהבריטים, מדינת ישראל הייתה צריכה לשלם עבור הנכסים.

בית המשפט העליון שכן במגרש הרוסים עד שנות ה-90. מיקום זה עורר מספר בעיות משום שהשטח שייך לרוסיה. נוצר מצב בו מוסד ממלכתי וראש רשות שלטונית בישראל משלמים שכר-דירה למעצמה זרה וזה לא תמיד נראה טוב. דורותי רוטשילד תרמה ממיטב כספה לבניית בית המשפט העליון כפי שאנו מכירים בו היום וזו רק אחת הסיבות…

ובנוסף, אחרי משא ומתן ארוך של שנים הוסכם כי מדינת ישראל תשלם לברית המועצות סכום עתק של 3.5 מיליון לירות. 2 מיליון לירות שולמו בכסף מלא ומיליון וחצי נוספים שולמו בעסקת תפוזים. כך הועברו לברית המועצות אלפי טונות של תפוזי jaffa תוצרת הארץ שכיסו את החוב במלואו. גם אחרי ההסכם נותרו חלק מהמבנים בידיי גורמים רוסים כך נוצר המצב המורכב והמשעשע בו שופטים ישראלים חולקים חצרות ומסדרונות עם נזירות רוסיות בבניין ששוויו רבבות תפוזים.

בתפוזים בחרו פיינשטיין וברזני לשלם, במחיר חייהם, בב' באייר תש"ז. שנה לאחר מכן הוקמה המדינה והיום, כשאנו שרים התקווה- "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", לנו ברור מאליו מה שלהם לא היה ברור… כיום יש ריבונות ויש לנו מדינה, אבל כמובן שאנו לא שוכחים את המרחב שבו אנו נמצאים, וזוכרים לפתוח גם צוהר לירושלים האחרת שמתחברת לסיפור גדול יותר..  ירושלים אורו של עולם.

(הודיה אלתר היא מדריכת טיולים ורכזת הדרכה בראשית ירושלים, גוף הדרכה העוסק במחקר של אתרים ייחודיים ובסיורים למוסדות, קבוצות פרטיות וארגונים, המביא לירושלים עשרות אלפי מבקרים בשנה)

(פורסם ב- 1.6.19)