ליל סדר בשבי סורי

את ליל הסדר ההוא לא ישכח יוסי תור כל חייו. במלחמת יום הכיפורים נשבה יוסי בידי הסורים. עם 31 לוחמים שבויים אחרים, רובם פצועים, הם העבירו ליל סדר בתא קטן. הם התבססו על מה שכל אחד מהם זכר מליל הסדר בבית אבא. ואיך הסתדרו עם 3 מצות קטנות שקיבלו בהפתעה מהשובים הסורים? ומה עשו עם פיתה שקיבלו בפסח? סיפור מרתק שאפשר לשאוב ממנו אמונה ותקווה ביחס לאחינו ואחיותינו הנמצאים עדיין במנהרות חמאס בעזה

גם 51 שנים אחרי, יוסי תור זוכר את היטב את ליל הסדר (הכפול) שעשה בשבי, בכלא החשוך שבלב סוריה. מוכה, מורעב ומושפל, לאחר סדרות של חקירות ועינויים, ומבלי לדעת האם בכלל יזכה שוב לראות אור יום כאדם בן חורין, הוא ישב שם ואמר את ההגדה. "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". "לשנה הבאה בירושלים". המשפטים המוכרים מפתיחת וסוף ההגדה הפכו אצלו לתפילות ממשיות. ליל הסדר, כלילה של חירות, היה מאתגר במיוחד.

בזמן כתיבת שורות אלו, ההערכות מדברות על כ-24 חטופים חיים שעדיין מצויים בשבי חמאס. קשה להאמין, אבל הפסח הקרוב יהיה הפסח השני שיעבירו בשבי, בתנאים לא אנושיים. אנחנו, היושבים בבית, לא מסוגלים להבין מה עובר עליהם. אבל יוסי יכול. פגשתי אותו לראשונה כשהיה מגיע בשבתות לבית הכנסת שבו כיהנתי כרב קהילה בנתניה, מרחק כמה קילומטרים מביתו. אט אט נחשפתי לסיפור הגבורה הלא-ייאמן שלו מהכלא הסורי בזמן מלחמת יום כיפור. יוסי השתקם אבל השריטות הגופניות וגם הנפשיות לא נעלמו. וכיצד ייעלמו?

לרגל הפסח, ומתוך מחשבות בלתי נגמרות על אחינו שנמצאים בזמן הזה שם, במנהרות של עזה, חשבתי שאם יש מישהו שיכול לתת תקווה בימים אלה, זה הוא.

יוסי תור (72) הוא אומן יודאיקה, היוצר בידיו חנוכיות, קופסאות אתרוג, בתי מזוזה ומגילה ועוד. המקצוע בו בחר אינו מקרי. "במהלך החקירות הסורים ריסקו לי את הידיים", הוא משתף. "אמרו לי 'נהפוך אותך לנכה, כדי שלא תוכל ליצור כלום'. בתגובה לכך, החלטתי שעם הידיים האלה אצור יהדות". מלבד האמנות, יוסי עסוק בלהסתובב בין קהילות וארגונים, לשתף בסיפור השבי והתקומה האישית שלו, מתוך ניסיון לרומם את רוחם של אנשים, להצליח להתגבר על הטראומה.

מלחמת יום הכיפורים פרצה בשישה לאוקטובר שנת 1973. יוסי הוקפץ למוצב רק 36 שעות לפני, כדי להחליף חייל מעין הנצי"ב, בן למשפחה שכולה, שהיה שם באותה עת. תוך שעות ספורות מפרוץ המלחמה, הקומנדו הסורי כבש את המוצב, אך לקח זמן עד שיוסי נפל בשבי. במשך שבעה ימים התחבא יוסי יחד עם חיילים נוספים במנהרות החשוכות שמתחת למוצב, כמעט ללא מזון ומים, בתקווה שהצבא הישראלי יכבוש בחזרה את המקום וישחרר אותם. אך זה לא קרה. תשוש ועייף הוא נתפס על ידי החיילים הסורים ונלקח לשבי.

במשך שבועיים וחצי שהה בבידוד בבית הספר לשוטרים שבדמשק, שם עבר חקירות ועינויים. "זו תקופה בה אתה מאבד צלם אנוש", הוא משחזר היום. "זה לא משנה מה אתה אומר לחוקרים, בכל מקרה אתה חוטף – מכות חשמל, הצלפות, מכות יבשות. וכמובן – מעט מאד אוכל ומים. הרעב והצמא גדולים מאד". מבעד לקירות הוא שומע זעקות שבר, בכי וצעקות של נחקרים אחרים, ולפי התשובות הוא מבין שיש שם טייסים וקצינים שעוברים כמוהו עינויים קשים. השבר גדול. הייאוש עמוק.

אבל היו גם רגעים אחרים. "פעם אחת, בסיום סשן של הצלפות, כשאני שרוע על הרצפה חבול ומושפל, הראש שלי מכוסה בשק, הידיים אזוקות, הרגליים קשורות ומכופפות בתנוחה של עובר, חשבתי שזהו, אני מת. אבל אז, מהיכנשהו, אני מרים את העיניים לשמיים ונושא תפילה זכה, שהמצאתי באותו רגע. לא קיבלתי רשות לדבר, אז נאלצתי לומר אותה בשקט. רק שפתיי נעות וקולי לא ישמע. ממעמקים קראתיך השם.

"כמה דקות חלפו ואני חש איך הדם חוזר לזרום בעורקים שלי. פתאום אמונה ממלאת את לבי, כאילו התמלאה בקשתי, ורוח של תקווה חזרה אליי. שם, ברגע הקשה ביותר, מצאתי משענת באמונה, בא-לוהים". עשרות שנים לאחר מכן יוסי יספר לי לא פעם במהלך השיחות שנהלנו שהאמונה היא שעזרה לו לשרוד את קשיי השבי. בלעדיה, ספק אם היה מצליח לשוב בחיים.

מבית הספר לשוטרים הסורים מעבירים אותו לכלא אל-מאזה בדרום מערב דמשק. "הייתי שם עם עוד 31 חיילים. לא הכרתי כמעט אף אחד מהם. תבין, היינו 32 שבויים בחדר בגודל של שמונה על ארבעה מטרים. כלומר, לכל אחד מאתנו היה מטר רבוע אחד בלבד להתקיים. החברה שם היו שפופים, פצועים ובעיקר המומים מן המצב. כולנו שמרנו על פרופיל נמוך ומיעטנו לדבר. זה לא רק מההלם; חששנו שאולי יש בינינו משתף פעולה סורי. הצפיפות, הרעב והצמא, איימו על השפיות שלנו".

• מה אכלתם?

"האוכל היה מינימלי וברמה מאד ירודה. הכמויות היו ממש זעומות. כל הזמן הרגשנו רעב. אף פעם לא היית שם שבע. בבוקר קיבלנו פיתה עם חתיכה קטנה של גבינה וקצת תה קר. בצהרים – מרק דלוח עם קצת בורגול. ובערב קיבלנו שוב פיתה עם כמה זיתים. היו בחדר כמו פצועים בדרגות שונות. כשלא ניתן לנו מספיק אוכל, נתנו להם את מה שקיבלנו".

הבעיה הגדולה ביותר היתה הזמן שלא חלף. "כשמשעמם, קל ליפול לייאוש, אז ניסיתי להילחם בזה. חיפשנו כל דרך אפשרית כדי להעביר את הזמן. המצאנו משחקי חברה. שיחקנו חי, צומח, דומם. העיקר להעביר עוד שעה ועוד יום. שהזמן רק יעבור".

יוסי החל לסגל לעצמו סדר יום. "הייתי קם כל בוקר, הולך לשירותים, נוטל ידיים ושוטף פנים. לפי קרן האור שחדרה לחדר מצאתי את כיוון התפילה. סידור כמובן לא היה לי, אז הייתי צריך לשחזר הכל מהזיכרון. התפילה במקום הזה קיבלה משמעות עמוקה וטהורה. היא היתה עבורי ממש קרש הצלה".

כשהחברים לשבי ראו כיצד התפילה מרוממת את רוחו ומונעת ממנו ליפול לייאוש ועצבות, הם רצו גם. אך בשבי היה אסור לדבר בקול רם. זה היה חלק ממנגנון הדיכוי וההשפלה שהסורים הפעילו עליהם. יוסי חיפש דרך להעלות את מילות התפילה על הכתב. לכתוב סידור.

הוא ראה שעל קיר השירותים יש פיח, תוצאה של החימום שהפעילו שם בחורף. "גירדתי את הפיח ואספתי אותו על צמר גפן שלקחתי מהתחבושות. מוססתי אותו במים ויצרתי ממנו עיסת פחם. הוצאתי חתיכת עץ מארגז שהיה שם והשתמשתי בו כמעין עט. כך כתבתי את תפילות: קריאת שמע ושמונה עשרה על חתיכת נייר". באותו האופן צייר יוסי סט קלפים למשחק ברידג', הפעם על בסיס קרטון של גבינה עגולה. וכך הם העבירו את הזמן. במשחקי חברה ובתפילות. "אט אט הסתגלנו אל המציאות החדשה שאליה נקלענו. התחלנו לקלוט איפה אנחנו נמצאים".

כישרון היצירה של יוסי המשיך לעמוד לצידו. שעון או לוח שנה כמובן שלא היו לו, והוא נאלץ לחשב בעצמו את הזמנים. כשהגיע חנוכה, הוא חתך חלק מסבון 'סינתבון' שהיה להם שם ויצר ממנו סביבון. את פאות הסביבון חרט וצבע בפחם שחור: "נ"ס, "ג"דול, "י"היה, "ש"ם. כך שיחק עם חבריו וציין איתם את החג.

ב-1.3.74 זכה לביקור ראשון של הצלב האדום. "על פי אמנת ג'נבה, השבויים זכאים לביקור שבוע ימים לאחר הנפילה בשבי. אותנו הצלב האדום ביקר לראשונה רק לאחר חמישה חודשים בשבי. אני, כמו רבים אחרים, היינו עד אותה עת מוכרזים כנעדרים בארץ". היתה זו הפעם הראשונה, מאז נפל בשבי, שיוסי ראה אור יום מחוץ לתא שלו. "פתאום פגשנו אנשים מהציביליזציה", הוא מתאר. "אנשים עם חליפות, מדברים איתנו באנגלית ומסבירים לנו על הזכויות שלנו. זו הפעם הראשונה שטעמנו לרגע טעם של חירות. ההתרגשות היתה יוצאת דופן. כמובן שניסינו לחלץ מהם מידע על מה שקרה במלחמה. כתבנו גלויות למשפחות שלנו ותיארנו בהן את מצבנו הבריאותי".

יוסי ניצל את ההזדמנות כדי להתכונן לחג הפסח, שעתיד היה לחול כחודשיים לאחר מכן. הוא ידע שהסיכויים אפסיים, אבל בכל זאת ביקש את כל מה שנדרש על מנת שיוכל לקיים ליל סדר כהלכתו בשבי. הוא לא ציפה שבקשתו תיענה בצורה כלשהי. עברו חודשיים. "המחשבה על פסח בכלא היתה נראית לי מוזרה, עד כדי בלתי אפשרית. איך אפשר לחגוג חג של חירות כשאתה בשבי? אלה עולמות סותרים. נזכרתי בהכנות המרובות לחג בקיבוץ טירת צבי שבו גדלתי. דמיינתי את הניקיונות בבית הילדים ובבית עם הספרים. פתאום כאן הכל קטן ומצומצם וצפוף, חסר כל אווירה. בדיעבד, התברר זה היה פסח מאד משמעותי".

כמי שהיה כמעט הדתי היחיד בין השבויים, חבריו של יוסי פנו אליו בבקשה שיערוך את הסדר הקרב ובא. "מצד אחד זה מאוד מחמיא, אבל מצד שני זו היתה נראית לי משימה בלתי אפשרית. איך אפשר לערוך סדר שאין לך שום דבר? אפילו הגדות לא היו לנו. אבל נזכרתי לפסח יש משמעות מאד ראשונית – פה סח. אין לנו מצות והגדות ויין, אבל יש לנו פה. ואנו נערוך סדר באמצעות שיחה ושיתוף. "כשבועיים לפני ליל הסדר פניתי לכל אחד מהשבויים באופן אישי וביקשתי שייזכרו כיצד ערכו את הסדר בביתם, מהם המנהגים המיוחדים שלהם, ומהם המאכלים שהם מתגעגעים אליהם. זאת מתוך מטרה ליצור שותפות והזדהות בינינו, ואולי גם לראות את עצמנו בדרך הזו כאילו באמת יצאנו ממצרים".

ואז, הפתעה. יום לפני החג, בשעת בוקר, נפתחה דלת התא והסוהרים הביאו ל-34 השבויים שהיו באותה עת בחדר 'מתנת חג' – שלוש מצות וקצת חרוסת, שיחלקו ביניהם. לא עברו כמה דקות, וחבריו הקרובים של יוסי התקבצו סביבו. "הם אמרו שהם רוצים להציע לי הצעה. הם אמרו שבעברם הם לא שמרו את הפסח ואכלו חמץ. ולכן כעת, היות שאני אדם דתי שמקפיד על שמירת מצוות, הם ישמחו לתת לי את החלק היחסי שלהם במצה לכבוד החג. לא התלבטתי לרגע, וסירבתי. אמרתי להם שהמצווה לאכול מצה בפסח חלה על כולנו בשווה. אבל בה בעת התורה מצווה "וחי בהם" – הציווי העליון שלנו כעת הוא לחיות. לכן קבעתי שכולנו נאכל את המצות, כל אחד לפי חלקו. וברגע שייגמר, נאכל יחד חמץ. וכך אכן היה".

יוסי וחבריו נערכו לסדר שחל ב-5.4.74. הם ניערו את השמיכות שלהם, טאטאו את החדר משאריות החמץ והלכלוך, ולקראת הסדר גלגלו את השמיכות לצורת כריות וישבו עליהן בהסבה, כפי שנהגו להסב בעבר. "ישבנו בצורת חי"ת, אני במרכז, כשלפניי קופסת קרטון ועליה פרוסה שמיכה, באופן שמדמה את שולחן הסדר. השארנו שני מקומות פנויים: אחד לנו השבויים, השני לאליהו הנביא.

"לראשונה הרשו לנו להתפלל בקול רם. וכך, כשהשמש שקעה על בית הכלא הגדול במזרח התיכון (באותה עת היו בו כ-10,000 אסירים), החדר שלנו שבת ממלאכה וכל יושביו הצטופפו ליד הקיר המזרחי הפונה לישראל. אני הייתי החזן. חשתי התרגשות גדולה לעמוד שם כשליח ציבור עבור חבריי. את קריאת שמע ותפילת העמידה אמרתי בשקט, ואז הגענו לתפילת ההלל. לא אמרנו אותו. שרנו אותו. בקול רם. והשירה הזו פרצה החוצה והגיעה לחצר הכלא. האסירים שהיו שם כעסו על החוצפה שלנו להתפלל בקול וזרקו בלוקים על דלת התא שלנו. הם אף איימו לפרוץ פנימה ולכלות בנו את זעמם. ניצלנו בנס".

לאחר סיום התפילה, התיישבו החברים לעריכת הסדר. "המחשבה היתה לשלב את ארוחת הערב, אם אפשר לקרוא לה כך, יחד עם הסדר. חילקנו את המצות כך שלכל אחד יהיה כזית קטן של מצה. פתחתי את הסדר ואמרתי 'שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה'. מצד אחד, המצב היה מאד קשה. אבל מצד שני, שמחתי מכך שאנחנו בחיים ואנחנו יחד, וגם על זה צריך להודות.

"המשכתי ואמרתי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והמילים הללו היו לראשונה בחיי כל כך מוחשיות. מי כמונו היה יכול לחוש באמת, בגופו ובנפשו, את הכמיהה לצאת מעבדות לחירות.

"התחלנו לאכול, וכל אחד מהמסובים – זה מתל אביב וזה מרמת גן, זה מקיבוץ שובל וזה מקיבוץ דגניה – החל לספר כיצד נהגה משפחתו לעשות את הסדר. דיברתי על ארבעת הבנים, שכולם מרכיבים יחד את הפסיפס היהודי-ישראלי, שנוכח באותה עת בחדר. שרנו בעוצמה את "מה נשתנה" ,"אחד מי יודע" ו"חד גדיא" עד השעות הקטנות של הלילה. קיימנו ממש את דברי ההגדה שמספרים ביציאת מצרים עד אשר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

בשל הספק בתאריך הם חגגו את ליל הסדר פעמיים. ביום השני, הצטרפו אליהם שבויים נוספים מהחדר הסמוך. "כך היינו מאוחדים ויותר בני חורין", אומר יוסי. הפעם ערך את הסדר בני מזוז ז"ל, שהתנדב להגיע כסמל דת למוצב ביום הכיפור.קרוב לחודש לאחר מכן, ב-2.5.74, קיבל יוסי מכתב שכתב לו אביו לפני הפסח, בתאריך ו' ניסן, ה-31.3.74. בדומה להשנה, פסח חל אז במוצאי שבת, ואביו של יוסי כתב לו מכתב בו הוא מזכיר לו את ההלכות המיוחדות של הפסח הזה: "ליל הסדר במוצאי שבת. בליל ו' בודקין. יום ו' בבוקר שורפים. ובשבת בבוקר מבטלים את החמץ."

אני שואל את יוסי מה עשה לו המכתב הזה. "מכתב מהבית היה יקר מפז", הוא עונה. "קיבלתי מידע בסיסי לגבי המשפחה שלי והמצב של כולם: שמחתי לקרוא שכולם בריאים, מתפקדים וגם מתגעגעים אליי. זה היה עבורי ממש כמו חמצן. אבי ז"ל, שחשב שאיננו יודעים תאריכים ולא נקיים פסח כהלכתו, החליט להקדיש את רוב רובו של המכתב למועד החד ומנהגיו."

יוסי השתחרר מהכלא הסורי בתאריך 6/6/74, בעסקת חילופי שבויים יחד עם עוד 53 חיילים. האם שבעה באוקטובר 2023 עורר בו מחדש את הטראומה מאז? יוסי עונה: "אני מבין לליבם של משפחות החטופים. הן מטלטלות בין ייאוש לתקווה. מלחמת 'חרבות ברזל' נכפתה עלינו וגבתה מחיר כבד מנשוא – החטופים, החללים הרבים והפצועים. כמי שהיה בשבי אני אומר: מצד אחד אין חשוב ממצוות פדיון שבויים; מצד שני צריך להשמיד ולהרוג את מחבלי החמאס, כך שלא יוכלו לאיים עוד על מדינת ישראל!"

סיפורו הייחודי של יוסי תור מספק ניצוץ של תקווה בימים לא-קלים אלה. הוא מלמד שרוח של חירות ואמונה יכולה להתקיים גם במקום הכי נמוך בעולמנו. אבל את זאת יש לזכור: יוסי מעיד שהוא צלח את התקופה הקשה לא מעט בזכות חברים שהיו שם לצידו. לא לכל החטופים שלנו יש אפילו את הפריבילגיה הזו. חלקם נמצאים לבד, בבידוד גמור, במנהרות תת קרקעיות. צריך להוציא אותם משם. זוהי חובתנו כעם שהסיפור המכונן שלו הוא היציאה לחירות.