עו"ד פרופ' אבי וינרוטבפרשת שמיני נמנו המאכלות האסורות ונאמר (ויקרא י"א, א'-ב') "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם, דברו אל בני ישראל לאמור, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ". הביטוי "לאמור" הוא שגרתי ומבטא את העובדה שמשה נשלח לומר את הדברים לבני ישראל. אולם, בנוסף למילה "לאמור" נאמר בפסוק שוב גם "לאמור אליהם" ולכאורה מילים אלה מיותרות.
רבי לוי יצחק מברדיטשב מציע לכך הסבר היורד לשורשו של איסור מאכלות אסורות, תוך הבאת דברי הרמב"ן בפרשה זו, על פסוק י"ג, העוסק בעופות הטמאים לפיו "הסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף דורס לעולם טמא. התורה הרחקתו מפני שדמו מחומם לאכזריות ונותן אכזריות בלב".
האיסור של מאכלות אסורים נובע מכך שיש בהם תכונות רעות הנבלעות בנפש האוכל מהם.
ביטוי חד לדברים אלו מצוי באיגרת של הרמב"ם לקהילה מסוימת במענה לשאלה שהייתה כרוכה בפקפוק באמונה בתחיית המתים. הרמב"ם השיב כי "מדבריכם שאתם כופרים בדברי חז"ל ניכר שלא נזהרתם ממאכלי איסור". הרמב"ם כותב כי מי שאוכל דברים טרפים, נטרף גם שכלו ומטשטשת תחושתו הרוחנית.
ברם, כיצד משפיע אוכל פיסי על תכונות הנפש? לכאורה אוכל פיסי משפיע רק על הגוף, עת שהוא נבלע במערכת העיכול. מדוע יש באוכל השפעה על נפשו של האדם ועל מידות האופי שלו?
רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער ד' פרק כ"ט) מבאר כי יש קשר בין מצב נשמתו של האדם לבין רפואת גופו, שמהווה שיקוף פיסי ולבוש הנשמה. לכן, כשאדם חולה אנו מבקשים עבורו "רפואת הנפש ורפואת הגוף". מכאן כי מאכלות טמאים הנבלעים באברים הפיסיים גורמים לפגם בנפש האדם, שהגוף הוא הלבוש שלה.
בהתאם לכך מבאר רבי לוי יצחק מברדיטשב את לשון הכתוב "לאמור אליהם" בדרך מרהיבה זו: על הפסוק (שמות ב', ז') "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות", אומר רש"י כי בתיה בת פרעה נטלה את משה והביאה אותו למצריות רבות כדי שינק מהן, אך משה סרב "לפי שהוא עתיד לדבר עם השכינה. לפיכך לא רצה לינק מטמאה, משום שעתיד לנבא לישראל מפי השכינה".
רבי לוי יצחק למד מכאן גזירה שווה לעם ישראל כולו: "לעתיד לבוא, עתיד הקב"ה לדבר עם כל איש מישראל, כמו שנאמר (יואל ג', א') "וניבאו בניכם ובנותיכם". מכיוון שהקב"ה ידבר עם כל אדם מישראל מוטל עליו להיזהר מאכילת מאכלות אסורות, שהרי "איך שייך שהשכינה תדבר עם הפה שאכל טמא"? על כן אמר להם הקב"ה, בהקדמה לאיסורי מאכלות אסורות, את המילים "לאמור אליהם" כרמז שעתיד הקב"ה לדבר "אליהם" – עם כל אחד ואחד, ולכך לא יאכלו דבר טמא". וביאורו של הפסוק לפי זה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" הרי אני מתעתד "לאמור אליהם", לכן "דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו".
רבי לוי יצחק שם לנגד עינינו ומדגיש בפנינו את קדושת כל יחיד בעם ישראל, שמכוחה ידבר ה' לעתיד לבא עם כל אחד כפי שדיבר עם משה רבינו. משכך, מי שעתיד לדבר עם הקב"ה – הכיצד יאכל טרפות? "האצילות מחייבת"!
