עו"ד פרופ' אבי וינרוט"ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים… ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ', י'-י"ב).
רש"י מבאר כי משה נענש מכיוון שמיעט בכבוד שמיים, שכן אילו היה מדבר אל הסלע היה מגדיל כבוד שמיים. הרמב"ם מבאר (ב"שמונה פרקים" פרק ח') כי משה נענש מכיוון שכעס ואמר "שמעו נא המורים". ברם, שבפסוק נאמר כי החטא נבע מכך שמשה נמנע מעשיית קידוש השם. מה פשר שיטת הרמב"ם?
רבי לוי יצחק מברדיטשב נוקט כי אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם ומדובר בטעם אחד. נבאר – יש שני אופנים לחנך: דרך אחת היא לומר לאדם את גודל מעלתו ואת נחת הרוח שמסבים מעשיו, כדי שיעשה דברים מרצון; דרך שנייה היא להוכיחו בדברים קשים עד שיעבוד את בוראו מתוך הכרח.
מחנך טוב אינו אומר לחניך "אתה רע", אלא "עשית מעשה רע", כי תיוג של אדם מונע ממנו לחזור בו ויוצר נחיתות. לעומת זאת, האמון של אדם ביכולותיו חיוני ליכולתו להשתפר ולהשתנות. משה נקט כלפי בני ישראל וכלפי הסלע גישה של כפייה. הכאה – מכריחה. דיבור – משכנע.
דיבור מראה כי אין תנגודת לדבר ה' ואין צורך בכפייה. הכל קורה מחמת תהליך פנימי ברצון ובנחת. משה גם תייג את בני ישראל במילה "המורים", שמשמעה סרבנים. זה תיאור גנאי לעושה ולא למעשה. מורה גדול אמור למצוא את נקודות החוזק, כדי שהתלמיד יאמין בעצמו וייבנה ביטחונו העצמי.
דיבור של אדם יכול לעודד, ליצור השראה, להניע מעשים, כשם שהוא יכול חלילה לדכא, לזלזל, לגמד, לבקר, לרפות ידיים ולהשבית מעשים. הדיבור לא רק מעביר מידע, אלא גם מחולל רגש ויחס אישי. לאדם חשוב להיות אהוב, מכובד ומוערך. כשמעודדים אותו ונותנים לו תחושת ערך הוא פועל בשמחה, ואף יוצר ומחדש. ולהיפך.
בית שמאי סבורים כי אדם חייב לתאר את המציאות כהווייתה, כי הערך המרכזי בחיים הוא – האמת! אם אדם לא יכיר את המציאות – הוא לא ידע להתמודד עימה. לעומת זאת, לשיטת בית הלל יש עניין להחמיא, כי הדברים יגשימו את עצמם. שבח הוא אמירה יוצרת ומכוננת. זהו דיבור של היווי – דיבור של יהי!
מילים משבחות יוצרות ובונות עולמות. הן מקדשות את השם!
