מירון ח. איזקסוןבדרך כלל אנו משתמשים בביטוי "אחרי החגים" כדי לדחות משימות אשר מוטלות עלינו. הדבר נהוג בחיים האישיים, אך גם בחיים הציבוריים כשמנסים לדחות התמודדות עם מחלוקות או פשוט "להרוויח זמן".
נדיר מאוד שכוונתנו תהיה אחרת לגמרי: הבה נשוב לעסוק בנושא החשוב הזה כאשר משהו בתודעה שלנו יהיה מתוקן יותר, אולי מפויס יותר, אולי אפילו עוצמתי, כיוון שאנו מצפים מהחגים הבאים עלינו לטובה להעשיר את נפשנו. דהיינו, בחלופה זאת המוצעת כאן, לא מדובר בדחיית הטיפול מתוך עצלות, לחץ או מצוקה, כי אם מתוך תקווה להגיע לטיפול בנושא החשוב כשאנו בשלים יותר בגוף ובנפש, בארגון ובתודעה. בדומה לכך, אפשר לחשוב על אדם אשר אמור לגבש תשובה רצינית ואחראית להצעה שהועמדה בפניו, ולפיכך הוא מבקש פסק זמן נוסף ללימוד הנושא ולהתייעצות עם אנשים אשר הוא סומך עליהם במיוחד. עוד יותר מקביל לכך הוא מצב שבו אנו ממנים איש או אישה לתפקיד אחראי במיוחד רק לאחר שהם עוברים תקופת הכנה, לימוד וחפיפה ברמה גבוהה.
במובן זה החגים, ועוד יותר מכך השבת, אינם "רק" מטרה שאליה אנו מכוונים את הכנותינו. אכן, כדי "להיכנס" לשבת או לחג כראוי, יש להיערך לכך באופן רציני. לעיתים מצוות החג דורשות הכנה קפדנית: רכישת ארבעת המינים והקמת סוכה בסוכות, או בירור פנימי של הכישלונות שלנו לקראת יום הכיפורים ובקשת מחילה מחברים בהם פגענו, או הכשרת הבית לקראת פסח וכו'. כמו כן, במהלך החג עצמו אנו נדרשים לקיים מצוות ומנהגים שונים, שהם במידה רבה תוכנו הממשי של החג. אולם, במה שנוגע למצבנו המחודש והמעודכן לאחר החג, אנו פחות ערניים. איני חושב שמי שלוקח ברצינות בתודעתו ובמעשיו את החג יהא לאחריו זהה בתחושותיו. כיוון שהמהלך היהודי מחבר ומעמת ללא הרף בין מחשבותינו לבין מעשינו, ובין ענייני הרוח לענייני המעשה, ראוי וניתן לתפוס את החגים גם כמהלך של הכשרה והכנה לימים שאחריהם. במובן זה, המונח "אחרי החגים" משמעותו מצב תודעתי חדש ומתוגבר שבו אנו אמורים להתמודד באופן מוצלח, עמוק וזהיר עם דילמות מסוימות בחיינו. אפשר לומר בפרפרזה מסוימת: אין דומה אדם שעבר את הפסח כהלכתו בבואו לדון בסוגיה ערכית ורגשית, לאדם שהחמיץ את הפסח.
ניקח אפוא את חג הפסח לצורך הדגמת הטיעון שלנו. החוויות המתעוררות בפסח הן בין השאר: מקומו של הסיפור היהודי והרלוונטיות שלו לגבי כל אחד מעימנו. הקשר המובהק בין מה שאנו אוכלים לבין תחושותינו. ניצחונה של המשפחתיות. כוחו של החידוש המחשבתי. הדיאלקטיקה שבין נס לטבע. כל המרכיבים האלה (וכמובן נוספים) מתחיים בתוכנו במהלך הפסח. אף אם הם נותרו בתוכנו מחגי פסח קודמים, מובן שעוצמתם תתעבה ממה שמתרחש בתוכנו מחדש. כפי שפגישת אוהבים מעוררת תמיד מחדש את משיכתם, למרות שזאת לא כבתה גם ממרחק.
וממילא בימים ובשבועות אחרי הפסח, לא נוכל לרמות את עצמנו ולהתמודד עם סוגיות חיינו באופן שבו היינו נוהגים ללא הפסח. לא נוכל בבת אחת לנתק את עצמנו מהסיפור היהודי הגדול. לא נוכל בבת אחת להדמים באוזנינו ובמוחנו את קולות בני המשפחה והילדים עימם היינו. לא נוכל גם שלא לדרוש מעצמנו לשאול שאלות קיומיות. במובן זה "אחרי הפסח" שלנו יהא בשל הרבה יותר להתמודדות עם סוגיות אישיות ולאומיות. רק אדם אטום יכול לסיים את ימי הפסח ולחוש בדיוק אותו דבר!
אבל המהלך לא מסתיים כאן. בכל פסח אנו מחפשים חידושים ופרשנויות מקוריות. אחרי "אימוני רוח ומוח" אלה אנו אמורים להיות מסוגלים לחדש בתשובות מקוריות גם את שאלות חיינו השגרתיים. אולי אפילו יהיו אנשי ציבור מסוימים שבזכות הפסח "יפסחו" על המשפטים הרגילים והמשמימים היוצאים מפיהם. נכון, את החגיגה עצמה אי אפשר להמשיך באותה עוצמה, אבל אחרי החגים אנו אמורים להיות ראויים וכשירים יותר להקל על אחרים ולהתחזק בעצמנו.
