אביהוא משהזיכרון השואה מהווה נדבך תרבותי משמעותי בישראל בפרט ובעולם בכלל, אך מיום ליום מתמעטים אותם משמרי זיכרון ממקור ראשון – השורדים. כ-10 אחוזים מהם נפטרו רק השנה. מה יקרה כאשר עדויות השואה יועברו באמצעות טקסטים ומדיות, ולא עוד על ידי השורדים אשר חוו אותה בעצמם? עד כמה הזיכרון שנעביר הלאה יהיה תואם למקור? והאם משלחות לפולין ממלאות את תפקידן בשימור זיכרון השואה? פרופ' ג'קי פלדמן מספק לנו תשובות לשאלות המורכבות הללו
"ישנם כמה סוגים של זיכרון", פותח פרופ' ג'קי פלדמן מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "יש סוג של זיכרון שנמצא אצל אנשים שחוו את האירוע בצורה אישית. בשבילם הזיכרון הוא חלק מחייהם. ככל שיש אנשים שחוו את האירוע איתם, ומקומות ודברים שמזכירים להם את אותו האירוע, ככה הם יזכרו אותו טוב יותר.
"המצב משתנה, כאשר אנחנו עוברים מזיכרון אישי לזיכרון משפחתי או בין-דורי. כאן, הדבר תלוי באנשים שנכחו באירוע וכמה הם רוצים להעביר את הזיכרון הלאה. גם אם הם מעבירים את הזיכרון האלה – יש להם מרחק רב מהזיכרון האמיתי. כך שהזיכרון מועבר הלאה בצורה של סיפור, ובני משפחתם חיים במצב של 'משפחת זיכרון משותפת', מכיוון שהם מכירים את הזיכרון והם חלק מההמשך שלו – אך הם עצמם לא היו שם. הבעיה בזיכרונות אלו היא שהם זיכרונות טראומטיים, ואז אנשים לא תמיד מודעים למה שהשפיע עליהם. לפעמים מעבירי הזיכרון רוצים 'להגן' על בני המשפחה שלהם, על ידי זה שהם לא מעבירים את הזיכרון כלל".
פרט לזיכרון האישי ולזיכרון המשפחתי, פרופ' פלדמן מציין את 'הזיכרון התרבותי', זיכרון המועבר מ'יד שנייה'. "איש מאיתנו לא היה ביציאת מצרים או באושוויץ", הוא מדגים. "זהו זיכרון 'המועבר' אלינו באמצעות סרטים, ספרי לימוד טקסים וכו'. כך שבעצם, כיום, כשכמעט שאין מספרים מגוף ראשון, אצל רבים מאיתנו הזיכרון מתחיל מהנקודה הזאת של הזיכרון התרבותי".
מהם ההבדלים בין הדרכים להעברת זיכרון?
"הדרך של העברת הסיפור האישי היא יותר משמעותית, אבל גם היא לא נקייה לחלוטין. גם אם שמענו את סיפורו של מי שהיה שם, לא בטוח שיש בידינו את הזיכרון האמיתי. אין הכוונה שהזיכרון מזויף, אלא כאשר בני אדם חווים אירוע טראומטי, הם מתקשים להבין מה אירע בדיוק. בנוסף, קהל השומעים שלא היה נוכח באותו אירוע עשויים לקבל את אותו הסיפור ולזכור אותו בצורה שונה. הדרך שבה קהל השומעים מקבל את העד ועדותו, משתנה מתקופה לתקופה ואפילו ממקום למקום. זה לא שאנחנו יכולים לשמוע את כל העדויות שבנמצא ולומר: 'מה שהעדים מספרים זה האמת ואנחנו מבינים אותה על בוריה'.
פרופ' פלדמן ממחיש את הדברים באמצעות דוגמה מעניינת על מחקר שביצעה חנה פולין גלאי, על יהודים יוצאי ליטא בשנות ה-90. היא ראיינה אנשים שהיו בגטו וילנה, ולאחר מכן נשלחו לכל מיני מקומות שונים. הם התחלקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת – עלתה לארץ בשנות ה-40 וה-50; קבוצה שנייה – היגרה לארה"ב בערך באותה התקופה; קבוצה שלישית – נשארה בליטא וחיה שם עד פירוק ברית המועצות בראשית שנות ה-90.
"חנה ביקשה מהמרואיינים לספר את הסיפור של השואה, והיא גילתה סיפורים שונים לגמרי", מפרט הפרופ'. "הישראלים סיפרו על כך שהיו שייכים לקבוצות נוער ואיך תנועת הנוער היוותה להם תחליף לבית, וכיצד הגבורה שלהם סייעה להם לשרוד; האמריקאים סיפרו סיפור על היחידה המשפחתית המצומצמת ועל איך שכולם עזרו אחד לשני כדי לשרוד; אלו שנשארו בליטא סיפרו סיפור של רשת משפחתית ענפה שסייעה לכולם להמשיך הלאה. זה לא ששלוש הקבוצות חוו דברים שונים לגמרי בשואה, אבל הערכים שנחשבו בכל חברה לערכים הנכונים (תנועת נוער ציונית מחד, משפחה גרעינית מאידך, וגם השמירה על קהילה גדולה של יהודים בניכר) – כל אילו גורמים לאנשים לעצב את הסיפור שלהם בצורה שונה.
"לכן, אפילו הטקסים שאנו מקיימים כיום ביום השואה משתנים בהתאם לזמן ולמקום. הטקסים בארץ לא דומים לטקסים בגרמניה וגם לא לטקסים שעורכים בארה"ב. כל טקס משקף לא רק את סיפורם של הניצולים, אלא גם את סיפורה של החברה שבה הוא מתקיים. בארה"ב טקס עם אופי צבאי ביום השואה הוא לא שייך, אבל בארץ זה מאוד שייך בגלל התפיסה שצה"ל והכוח המדיני שלנו הם תיקון לחולשה שהייתה לנו בשואה".
כך שכל מקום מצא ומוצא את הדרך שלו להעביר הלאה את זיכרונה של השואה?
"נכון, ולא תמיד בצורה מודעת. זה לא שכל אחד מתכוון לספר את הסיפור של החברה שלו, אבל זה מה שקורה בסופו של דבר. גם בתוך אותה מדינה, הסיפור משתנה עם הזמן. בשנות ה-50, היחידים שיכלו לדבר על השואה בפרהסיה היו מורדי גטו וורשה והפרטיזנים, היתר נחשבו ככאלה שהלכו כצאן לטבח ולא ניתנה להם זכות הדיבור. מאוחר יותר, לאחר משפט אייכמן ומלחמת יום הכיפורים, זה השתנה. כשהתחלתי לחקור את הנושא, המילה 'שורד' לא הייתה בלקסיקון, קראו לאנשים 'ניצולים'. כיום, כל שורד נחשב כגיבור".
"המצב לא השתנה כי גילינו מעשי גבורה שלא ידענו עליהם קודם", ממשיך פרופ' פלדמן, "אלא שבשנות ה-50, כדי ליצור את הציונות הלוחמנית היו צריכים 'למרוד' בגלות, כך שרק אלו שנלחמו עם נשק בידיים נחשבו כ'ראויים' להיזכר. אחר כך זה השתנה, מכיוון שאנחנו כחברה התחלנו לראות את עצמנו יותר ויותר כקורבנות, כך שכיום כל קורבן הוא אקט של גבורה. בתפיסה של היום, אם אתה הצלחת להביא מחוץ לגטו שני תפוחי אדמה עבור המשפחה – אז אתה גיבור. בשונה מהתפיסה שרווחה בשנות ה-50".
"בתפיסה של היום, אם שורד שואה הצליח להביא מחוץ לגטו שני תפוחי אדמה עבור המשפחה שלו – אז הוא גיבור. בשונה מהתפיסה שרווחה בשנות ה-50 – אז רק אלו שנלחמו עם נשק בידיים נחשבו כ'ראויים' להיזכר"
הדעה של פרופ' פלדמן בנושא משלחות נוער לפולין – היא חלוקה. "מצד אחד, יש ערך בנסיעה לפולין כדי להמחיש יותר את השואה. מצד שני, אני חושב שהסיפור שמוצג בפולין הוא מאוד חד-ממדי", הוא מסביר. "כשהתחלתי לחקור את המשלחות לפולין, חשבתי שהן יהיו בגדר טקס אבל לדורות. כמו שקוראים קינות, יושבים על האדמה וצמים בתשעה באב, אז אולי ככה יזכרו את חורבן יהדות אירופה, על ידי זה שמשפחות ייסעו לפולין ויראו את המקומות שבהם שכנה יהדות פולין לשעבר.
"אבל די מהר גיליתי שבעצם יהדות פולין לשעבר לא מעניינת את רוב חברי המשלחות. מה שמעניין אותם זה 'לגעת' במוות, להיות באושוויץ ולהניף את הדגל תוך כדי אמירת 'אנחנו התשובה לאושוויץ'. סבא שלי – שהיה באושוויץ וגם היה חבר ב'אגודת ישראל' – היה מאוד אנטי-ציוני. הוא לא היה מניף את דגל ישראל וגם לא היה רוצה שיזכרו אותו על ידי הנפת דגל ישראל. יש אנשים שנהרגו בגטו ורשה שכבר היו דור שני לנצרות. הם הוטבלו לנצרות והלכו מדי יום ראשון לכנסייה. הם ירצו שיזכרו אותם באמצעות דגל ישראל? בהנצחת השואה יש כמה מטרות, ולעיתים חלק מהמטרות האלו סותרות אחת את השנייה במסגרת המשלחות לפולין".
מהן המטרות?
"המטרה הראשונה היא להעניק כבוד למתים; המטרה השנייה היא לעזור לניצולים שעדיין חיים להתמודד עם הטראומה שלהם. אנחנו מקשיבים להם, והם מרגישים שסוף-סוף מישהו שומע אותם; המטרה השלישית היא ליצור סולידריות בין אלו שזוכרים – אנחנו עומדים יחד, שרים יחד, צועדים יחד, וכך אנו מרגישים שכולנו אחד ואנחנו חזקים; המטרה הרביעית היא להגיד שאם השואה התחוללה על ידי אנשים שהיו אנשים הגונים ומלומדים ברובם, ואותם האנשים האלה ביצעו את ההרג ההמוני הזה – אז זה יכול להתרחש בכל מקום. אז מה אנחנו עושים כדי שזה לא יקרה שוב? לו היינו הגרמנים בתקופה ההיא, האם היינו מסכנים את חיינו בשביל להציל יהודים?
לא כל המטרות הללו מקבלות ייצוג במסעות, המסעות לא בנויים לשלל הפרספקטיבות הללו. התפיסה הרווחת בהן היא שאנחנו היינו קורבנות, ואם לא היה לנו מדינה וצבא כיום יכולנו להיות קורבנות גם בהווה. הזיכרון הזה הוא די חד-ממדי, לא רק בגלל שמארגני המסעות משוכנעים שזה המסר היחיד, אלא בגלל הצורה שבה המסע בנוי. מה רואים? מה חשים? את מי פוגשים? התחושה היא שאנחנו קורבנות, פולין היא ארץ מסוכנת ואנטישמית, ועכשיו בואו ניכנס כולנו למלון ונחגוג, כי בחוץ יש רק מוות. בעיניי, זה לא מספיק".
ומה בדבר חשיבות ההנצחה שבמסעות אל מול האנטישמיות והכחשת השואה?
"ישנם שני עניינים: דבר ראשון, נגיד שהם יהיו משוכנעים שהשואה באמת קרתה. אז כבר לא יהיו אנטישמיים? חלק מהם אומרים: 'לא הייתה שואה, ואנחנו רוצים שהיא תקרה'; העניין השני הוא שהשואה היא לא רק תוצאה של אנטישמיות. הרי היו מדינות שבהן הגויים הגנו על היהודים. בנוסף, השואה בבסיסה לא שונה משמעותית מרצחי עם אחרים. גם לאחר השואה, רצחי עם לא הפסיקו להתקיים. כיום זה קורה בקונגו, וזה קרה ברואנדה ובבוסניה, וכמעט קרה בקוסובו. זה לא שכל רצחי העם האלו פחות גרועים בגלל שהנרצחים לא יהודים. כמובן שצריך לעמוד על המשמר ולהכיר בכך שיש אנטישמיות בעולם, אבל עלינו להכיר בכך שהדבר מתרחש בכל העולם. הגרמנים של אז לא היו ברמה הפרסונלית אנשים מפלצתיים יותר מהבולגרים לדוגמה. השאלה היא – למה? אנטישמיות היא כמובן תשובה אחת, אך היא לא התשובה היחידה, וצריך שכל אסון דומה ברחבי העולם יהיה במודעות שלנו. צריך ללמד על כך, ובנסיעות לפולין דבר כזה לא יכול לקרות, מפני שבתוך האוטובוס ישנה 'ישראל' – אוכלים במבה ושומעים מוזיקה, ומחוץ לאוטובוס יש מוות, שואה ומחנות. זה כל מה שיש בפולין?".
"ישנם סרטוני VAR שמנחה אותם עד. מרכיבים את המשקפיים ורואים את אושוויץ בשלושה ממדים. כמו כן, קיימים משחקי שואה מכל מיני סוגים, בחלקם אתה צריך לקבל החלטות כאילו אתה דמות שחיה בתקופת השואה"
איך יהיה אפשר להעביר את זיכרון השואה הלאה, כשלא יהיו יותר ניצולים שיספרו את הסיפור שלהם?
"זה כבר המצב. בשנים האחרונות קוראות לי קבוצות של 'זיכרון בסלון' לתת עדות. אני לא הייתי בשואה. אבא שלי הסתתר בשואה, סבא שלי נהרג באושוויץ, ואני מספר את הסיפור שלהם. אבל כמובן שהסיפור שאני מספר הוא לא הסיפור שהם היו מספרים. גם אם ישנם כמה מבוגרים כיום שהם בני 85 ומעלה שעדיין יכולים לספר משהו ממה שהם זוכרים – כשהסתיימה השואה הם היו עדיין ילדים. וזה גם עניין של כמה שנים עד שגם הם ייעלמו. מנסים למצוא להם תחליף כדוגמת ילדיהם שיספרו את הסיפור של הוריהם. אני לא חושב שזה אותו הדבר. אני לא יכול לספר את הסיפור של אבא שלי, כלומר אני יכול לספר, אבל זה לא אותו הדבר".
אז אילו עוד אפשרויות קיימות כיום?
"יש דבר שנקרא 'עדויות אינטראקטיביות'. באתר שנקרא iwitnessישנה אפשרות 'לדבר' עם שורדי שואה. צילמו את אותם שורדי שואה בשנות ה-90 במשך ארבעה ימים והציגו להם בערך אלף עד אלפיים שאלות. כשאתה נכנס לאתר, אתה יכול לנהל שיחה עם הולוגרמה של העד. אתה שואל שאלות ומקבל תשובות מאלגוריתם ש'שואב' את המילים ותנועות הפנים והידיים מתוך הסרטונים שהסריטו כשהיה עדיין בחיים".
"ישנם גם סרטוני VAR שמנחה אותם עד", מוסיף פרופ' פלדמן. "מרכיבים את המשקפיים ורואים את אושוויץ בשלושה ממדים. ישנם סיורים מיוחדים גם לקבוצות דתיות לאומיות ולקבוצות חרדיות, כל סיור תואם לרוח הקבוצה שהוא מיועד אליה. הסיור הדתי לאומי נמצא במושב ניר גלים ליד אשדוד במוזיאון שנקרא 'בית העדות'; החרדי נמצא בירושלים. כמו כן, קיימים משחקי שואה מכל מיני סוגים, בחלקם אתה צריך לקבל החלטות כאילו אתה דמות שחיה בתקופת השואה, ובחלקם אתה הורג נאצים עם תת-מקלע. אני לא מכיר הרבה כאלו בארץ, אך יש כמה בחו"ל".
