שירה סגלבגיל שנה, חודשים ספורים ואפילו עובָּר: איך מרגיש אדם שגדל ללא אבא, כשהוא מקים משפחה בעצמו? יתומי מלחמה שהפכו עם השנים להורים מספרים על הזיכרונות (אם בכלל) העמומים מהאב שנפל, על התיקון שהם חווים עם הילדים שלהם, וגם: מה היו אומרים לאבא, לו הם היו פוגשים אותו היום
"נולדתי בלי להכיר את אבא שלי. חמישה חודשים לפני שבאתי לעולם, אבא שלי, אפרים איובי ז"ל, נרצח בפיגוע. הוא היה הנהג של הרב דרוקמן זצ"ל, ובציבור הדתי-לאומי רבים הכירו אותו. גדלתי עם הידיעה הזו, אבל בלי קול, בלי מגע, בלי זיכרון ממשי. שמעתי רק דקה של הקלטה בקולו. ובכל זאת, אני מרגיש אותו איתי", מספר אביחי איובי, בן 30, נשוי ואב לארבעה, מנהל מיזם 'הבית הישראלי' וארגון 'לביא עולמי'.
"אמא שלי מדהימה. גיבורה. היא גידלה את ארבעת אחיי ואותי לבד. כשהייתי בן שש, היא נישאה שוב, ונולדו לנו עוד ארבעה אחים. אבל גם אחרי שהתחתנה, הרגשתי שגדלתי בלי אבא. האיש שהיא נישאה לו הוא מדהים, ובחוכמתו הוא לא חינך אותנו. יחד עם החסר, קיבלתי מאמא כל כך הרבה. היא נתנה לנו ילדות שמחה ושידרה עוצמה. היום, כהורה בעצמי, אני מבין עוד יותר כמה זה היה לא מובן מאליו".
חוויה כפולה
כילד קטן, כבר בגיל שלוש, אביחי זוכר התמודדויות לא רגילות, למשל ללכת לבית הכנסת, להתמודד עם מצבים שבהם אין דמות אב שתלווה אותו. "זה עיצב אותי. היום אני מנהל שני מיזמים ועושה את זה בין היתר בזכות הכוחות שרכשתי אז. למדתי לבנות את הביטחון העצמי שלי מבפנים, לבד. לא חוויתי תחושת ביטחון אבהית או את מי לשאול שאלות פשוטות שילדים שואלים את אבא שלהם", הוא נזכר.
"את החוסר וצורך הטבעי בדמות אב הבנתי רק הרבה שנים אחר כך", אומר אביחי, "וגם היום קשה לי מאוד לדמיין את צורת החיים שלי, לו כן הייתי מכיר את אבא. בעצם כל צורת חיי הושפעה מהחיסרון הזה. הייתי צריך לבנות את עצמי, לחשוב לבד, להתמודד לבד. אני חי עם השאלות האלה, אבל גם יודע שלא תהיה להן תשובה".
לאורך כל חייו, אביחי לא נתן לעצמו הנחות. החיים לימדו אותו להתמודד, לבחור בכל בוקר, האם היום שלפניו יהיה יום זיכרון או יום עצמאות. היום, כשאביחי הוא אב, הוא חווה תיקון והשלמה. "כשאני רץ איתם בדשא עם ממטרות, כשאני מחבק אותם באמצע הלילה אחרי חלום רע, אני חווה את זה בפעם הראשונה גם כילד. זה כפול. אני לא רק אבא – אני גם ילד שזוכה לחוות מה זה אבא. אני מספר להם סיפורים לפני השינה, עונה על שאלות סקרניות כמו 'איך מטוס עף?' או 'למה יש רוח?'. זה כל כך טבעי, אבל כילד לא הייתה לי את החוויה הזו. היום, אני נותן להם את מה שלי לא היה", הוא אומר.
איפה אתה מרגיש את הנוכחות של אבא שלך בחיי היומיום?
"אני מאוד משתדל להרגיש את אבא שלי בי, בהתנהלות שלי, בדרך שבה אני רואה את העולם, ביכולת שלי לדאוג לאחרים. מספרים עליו שהוא היה עם לב ענק, ראה כל אדם. אני שואל את עצמי לפעמים: מה אבא שלי היה עושה בסיטואציה הזו? יש בי ממנו, גם מבלי שראיתי אותו מעולם. בנוסף, שמי המלא הוא 'אפרים אביחי' ומבחינתי אני נושא את שמו של אבא לא רק כסמל, אלא כהחלטה לחיות את ההנצחה בעשייה ובכל יום".
אם היית פוגש את אבא שלך, מה היית אומר לו?
"הייתי מספר לו על הילדים שלי. על הבנות שלי, כמה הן מדהימות, חכמות ואמיצות. על הבן המתוק שלי, על אשתי. הייתי שמח לשמוע מה הוא חושב על הדרך שלי. אני לא שואל את עצמי בכל יום את השאלות האלה אבל כשאני נוגע בהן, זה עמוק. לא עצרתי את החיים בגלל זה, אבל זה נוכח. אני לא חוויתי את המוות של אבא, אבל נולדתי מתוך האובדן. להפוך את זה לתנועה של חיים זו עבודה יומיומית. אני זוכר את הדיסוננס בין זה לבין הרצון פשוט להיות ילד רגיל. השכול לא נעלם, לא נחלש, הוא חלק ממני. היום, כל מה שאני עושה ואיך שאני חי זה המשך של הבחירה הזאת: לא להיעצר. לקום ולחיות".
"כשאני רץ עם הילדים שלי בדשא עם ממטרות, כשאני מחבק אותם באמצע הלילה אחרי חלום רע, אני חווה את זה בפעם הראשונה גם כילד. זה כפול. אני לא רק אבא – אני גם ילד שזוכה לחוות מה זה אבא"
השלכות ארוכות טווח
רות משאט, בת 51 מהוד השרון, היא נשואה ואם לשלושה, עובדת באגף הדוברות בעיריית הוד השרון, ובמקביל, שבעה ימים בשבוע, היא מנהלת בהתנדבות מלאה את עמותת "החיים כדרך: יתומי צה"ל הבוגרים". את הכוח היא שואבת מהסיפור האישי שלה, שנוגע בעצב החשוף של החברה הישראלית אך גם מצמיח ממנו תקווה, נחישות ומאבק לצדק.
רות נולדה במהלך מלחמת יום כיפור, בחורף 1973. אביה, סגן שמואל בוטנרו ז"ל, היה קצין מילואים בגדוד חה"ן צנחנים ולחם בגזרת רמת הגולן. "נולדתי בשבת, ובאותו סוף שבוע הוא הגיע לראות אותי בפעם הראשונה", מספרת רות. "הוא ראה שאמא ואני מרגישות טוב, ואז נסע בתחבורה הציבורית לבקר חיילים פצועים שלו בירושלים. בהמשך הגיע עוד פעמיים הביתה, לחופשות קצרות. יש מכתבים ששלח שבהם הוא שואל עליי, אבל אין אף תמונה שלנו יחד, פעם לא צילמו הרבה".
אבא של רות נפל מפגיעת פגז ישירה במוצב שעליו פיקד, בפברואר 1974, כשהיא בת שלושה חודשים בלבד. "רוב האנשים חושבים שהמלחמה נמשכה שלושה שבועות, אבל היא נמשכה חצי שנה. אבי היה מגויס ארבעה חודשים, ונפל הרבה אחרי שכולם חשבו שהלחמיה הסתיימה", היא אומרת.
בגיל שלוש, אמה של רות נישאה בשנית. "אילן גידל אותי מאז ועד היום. קראתי לו 'אבא' מבחירה מלאה, והוא סב לילדים שלי לכל דבר. לא הרגשתי ילדות עצובה, להפך. אמא שלי שידרה כל הזמן מסר שהכל יהיה טוב, שלא משנה כמה קשה – נצליח". ואכן, רות מתארת ילדות עם הרבה אור, שמחת חיים ואמונה בעצמה. "גדלתי עם תחושת מסוגלות. אני אדם שנלחם על מה שחשוב לו, ומאמין שאפשר להתמודד עם הכל. זה הרבה בזכות אמא שלי ואילן, שהיה שם תמיד".
למרות הבית החם שגדלה בו, הידיעה שהיא יתומה מלווה אותה לאורך כל חייה. "זה חלק ממי שאני. לא חוויתי זוג הורים ביולוגיים, אבל כן הייתה לי זוגיות של הורים בבית. ובכל זאת, גדלתי לתוך חסך. זה נמצא בתודעה, גם אם לא תמיד מרגישים את זה ביומיום". רות מודה שהחוויה משפיעה גם על האימהות שלה: "אני אמא די חרדתית. כשקיבלנו הביתה את צו ראשון של הבן שלי רז, שהוא היום חייל במודיעין, זה ממש טלטל אותי. פתאום מעטפה של צה"ל עם השם של הילד שלך זו חוויה לא פשוטה. הבת השנייה שלי, שי, מתגייסת בעוד כמה חודשים, ותומר הקטנה לומדת בחטיבה".
רות מקדישה את ליבה לניהול עמותת "החיים כדרך", גוף שצמח מתוך כאב אישי והפך למאבק ציבורי של ממש. "אנחנו נאבקים על הכרה, על שינוי חקיקה, על זה שיתומי צה"ל לא יפסיקו להיות מוכרים ככאלה בגיל 21, כאילו ביום הולדת הזה פשוט נגמרת היתמות שלהם". העמותה מלווה כיום אלפי יתומים בוגרים מכל הארץ – יהודים, דרוזים, דתיים וחילונים – ומספקת קהילה, ייעוץ, אוזן קשבת וכתף תומכת. "יש אחוזים גבוהים של גירושין, קשיים בזוגיות, תחושת בדידות. כשאין לך דמות אב לחקות, יש השפעות ארוכות טווח. זו מציאות. והמדינה מתעלמת מזה".
רות מוסיפה: "אם אבא שלי היה יכול לראות את כל זה, את הפעילות של העמותה, הייתי שואלת אותו: 'איך אתה מרגיש עם זה? איך אתה רואה את מה שנולד ממך, גם אם לא הספקת לגדל אותי?'".
רות מסרבת להעמיס על ילדיה את כאב העבר שלה. "המשפחה שלי היא הכל בשבילי, הכי חשוב. אבל הילדים לא באו לרפא שום דבר. הם כאן כדי לחיות, לצמוח, להיות מי שהם. זה שאני חרדה יותר, שאני מגוננת – זו עבודה שלי, לא שלהם", היא טוענת. "אני מאמינה בכל ליבי שגם מי שלא היה לו אבא, יכול להיות הורה טוב. יכול לגדל ילדים מאושרים. אפשר לבנות בית מלא אהבה, גם כשגדלת בחוסר. החיים לא תמיד קלים, אבל אפשר לנצח. כל מי שמכיר משפחה שכולה, כל מי שחי סביב יתומי צה"ל, חשוב שידע: יש קהילה. יש אוזן קשבת. יש עמותה שמחכה לכם שתעזור ותחבק".
"הילדים שלי לא באו לרפא שום דבר. הם כאן כדי לחיות, לצמוח, להיות מי שהם. זה שאני מגוננת עליהם וחרדה יותר – זו עבודה שלי, לא שלהם"
מסע של תיקון
מיכל דיין טלקר, בת 44 מנס ציונה, אם לשניים, מעצבת דיגיטלית ובעלת המותג "תאהב מיכל". מיכל ביצעה שינוי מקצועי משמעותי בעקבות חוויות עמוקות שעברה כיתומה. היום היא גם מנהלת קהילה ליתומים בוגרים יחד עם רות, כחלק ממסע אישי וחברתי למילוי החסך וההבנה שיתמות לא נגמרת בגיל הילדות.
"אבא שלי היה איש קבע בשריון שלחם במלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ושלום הגליל", מספרת מיכל. "במשך זמן, בעת שירותו, הוא לא הרגיש טוב, אבל בכל פעם מחדש חזר לשירות – עד שגילו שיש לו סרטן. בתוך כמה חודשים, הוא נפטר והוכר כחלל צה"ל. היינו שלושה אחים: אחי הגדול בן 7, אחי הקטן בן 3, ואני. אמא שלי היא לביאה. גידלה אותנו בשמחה ככל שיכלה. הפחד הגדול שלי כילדה היה לאבד גם אותה, כי אין לנו עוד מישהו. אין ספר, אין תיעוד, אין אבא. והיום כשהיא מתבגרת – הפחד הזה מתעצם".
איך זה לגדול בלי אבא?
"כשהייתי קטנה הייתי שואלת ובוכה: למה לכולם יש אבא, ורק לי אין? אמא שלי תמיד אמרה לי: יש ילדים שאין להם גם אבא וגם אמא, ולך יש לפחות אמא. המשפט הזה סידר לי משהו בראש. אבל בפנים, לא הבנתי מה זה מוות. פשוט ידעתי שאין לי אבא. היינו באזכרות, אבל לא באמת התאבלנו. יתומים לא מקבלים מרחב לאבל. רק כשנולדה הבת שלי והייתה בגיל 4, הגיל שבו איבדתי את אבא שלי, פתאום הבנתי את גודל האובדן. הבנתי כמה חוויות היא עוברת עם אבא שלה – שלי לא היו בכלל". מיכל מספרת לילדים שלה על אבא שלה כל הזמן. דרך סיפורים, תמונות, זיכרונות שאמא שלה סיפרה לה. "הוא חלק מהבית שלנו. גם אם לא הכרתי אותו לעומק, הילדים מכירים אותו דרכנו".
איך זה להיות הורה, כשלך לא היה אבא כמודל לחיקוי?
"זה מורכב. אני שמחה שהילדים שלי בקשר עם אבא שלהם, גם אם אנחנו גרושים, כי אני יודעת כמה חשוב לילד לגדול עם שני הורים. כהורה יתום, אין לך מודל לחיקוי. לפעמים האבא של הילדים שלי עושה דברים מובנים מאליהם, ואני לא מכירה את זה. אז אני מנסה להיות ההורה שתמיד רציתי. לא לחקות אלא לבנות משהו חדש. אחי, למשל, בונה לילדה שלו אבא שלא היה לו. זה סוג של תיקון. אני אישה, אז ברור שאני לא יכולה להיות אבא, אבל אני כן מנסה ליצור לילדים שלי בית יציב וחם, כמו שהיה לי בזכות אמא שלי".
מיכל מספרת שהיא חווה בהורות הרבה מאוד רגעים שמחדדים את החוסר הזה. "כשהילדים שואלים שאלה, כשרואים סרט, כשיש משבר. במיוחד בתקופות כמו יום הזיכרון. הילדים שלי יודעים שזה קשה לי. כשהבן שלי התקרב לגיל גיוס זה היה רגע טעון מאוד. הוא רוצה קרבי, כמו סבא שלו, ואני מתמודדת עם זה מהזווית של היתומה. הילדים שלי מודעים למה שעברתי, חשופים לעצב, וזה הופך אותם לרגישים, חומלים ועמוקים. זה מחנך אותם להכלה, להבנה שהחיים לא תמיד קלים. אני מראה להם שאפשר להתמודד, לצמוח. שהם חלק מההמשכיות שלי, ושיש להם שורש, גם אם הוא כואב".
מה היית שואלת את אבא שלך, לו היית יכולה לפגוש אותו עכשיו?
"הייתי שואלת אותו: למה? למה זה קרה? למה לכולם יש אבא ולי לא? והייתי אומרת לו: תראה אותי. תראה את החיים שבניתי, למרות הכל".
לסיום, מיכל אומרת שלהיות יתומה והורה זה מסע של תיקון. "אנחנו מנסים לבנות מה שלא היה לנו. זה אתגר, אבל גם ניצחון. להקים משפחה, להיות שמח עם הילדים שלך – זה לא מובן מאליו כשגדלת בחסר. זה לבחור להמשיך".
