מקדש החרדות: הצצה לעולמם של הסובלים מ-OCD על רקע דתי

בעולם שבו אמונה ודת מהוות עוגן וחלק אינטגרלי מאורח החיים של ה'סרוג', ישנם רבים החווים את הצד האפל של ההקפדה הדתית. אנשים הסובלים מ-OCD על רקע דתי ומוצאים עצמם לכודים במעגל אכזרי של פחדים, ספקות וטקסים נשנים במטרה לקיים את המצווה כהלכתה. עבורם, המחשבה על חטא או טעות בקיום המצווה הופכת לסיוט מתמשך המנהל את חייהם

"ה-OCD פרץ אצלי בתחילת משבר הקורונה", נזכרת פ', גרושה בת 37, שסובלת מ-OCD זה חמש שנים. "הפחד מהווירוס הכניס אותי לחרדה וללחץ גדולים מאוד. זה התחיל משטיפות ידיים חוזרות, במחשבה שזה מה שיציל אותי מהווירוס. לאט-לאט זה הלך ותפס נפח גדול יותר בחיים שלי, והתווספו לזה אלמנטים דתיים. יש המון מצוות שמעוררות את זה, זה נכנס להרבה היבטים של ההלכה והחיים".

"ביטויים דתיים להפרעה הם למשל טבילה במקווה והניקיונות הקדחתניים לקראת חג הפסח", ממחישה פ'. "הייתי משפשפת את העור שלי עד זוב דם כדי להיות נקייה לקראת הטבילה במקווה. גם בפסח, לא הייתי בטוחה שניקיתי כהלכה ושהמקום נקי בוודאות מחמץ".

פ' החליטה לא להיוותר לבדה בחרדות ההלכתיות. "פניתי לרב אלי רייף, רב קהילות השחר וחושן במודיעין, ומלמד במכינה הקדם-צבאית 'צהלי', והוא שימש חבל הצלה עבורי מהרבה בחינות. מצד אחד, הוא חיפש דרך להקל עליי, ומצד שני הוא סיפק לי מענה הלכתי. הוא ודאג לוודא איך בתוך הסיטואציה הזו שומרים עליי. איך אני, עם כל ההתמודדויות האלה, לא נשברת".

הפרעת הספק

אז מה זה בכלל OCD? OCD הוא קיצור של Obsessive Compulsive Disorder ובעברית: הפרעה טורדנית כפייתית. עפ"י האתר של קופ"ח כללית, זוהי הפרעה נפשית שמופיעה במגוון צורות ובדרגות חומרה שונות. היא נוטה להשתלט ולהתפשט על יותר ויותר שטחים בחיי האדם הסובל ממנה, ומגבילה אותו בתפקוד. לכן, חשוב מאוד לאבחן אותה ולטפל בה. OCD מתאפיינת במחשבות בלתי רצוניות, חוזרות ומטרידות, ש"נתקעות" בראש ומעוררות חרדה.

ברוב המקרים, מי שסובל מההפרעה מוצא לעצמו דרכים להקל על החרדה או על חוסר הנוחות שגורמות המחשבות האלו. ההקלה יכולה להתבטא בהימנעות מפעולות, בביצוע של טקסים שונים, או בזימון מחשבות אחרות שכאילו מנטרלות את המחשבות המטרידות.  הטקסים הם רצף של פעולות חוזרות, שהאדם כופה על עצמו עליו לבצע שוב ושוב, כדי להוריד את מפלס החרדה הגואה בו. מצד אחד, מובילים הטקסים להקלה, ומצד שני ההקלה שהם חווים היא זמנית בלבד, ומייד עולה חרדה נוספת שמזמנת טקס נוסף. כמו כן, הטקסים שמבצע האדם גוזלים ממנו זמן רב, ולעיתים גורמים לפגיעה קשה בתפקודו. לפעמים מופיעים טקסים בלבד, גם ללא מחשבות מובחנות ומוגדרות שמלבות אותם.

ה-OCD היא הפרעה שמתלבשת על תחומים רבים, והמוכרים בהם הם סדר, ניקיון ואגירה. אנשים הסובלים מההפרעה למשל שוטפים את כפות ידיהם פעמים רבות, מחשש שהחיידקים עדיין מקננים בידיהם; הם אוגרים חפצים רבים ולא זורקים אותם, למרות שהם לא צריכים אותם, בגלל החשש שמא יצטרכו אותם יום אחד בעתיד. בשל הספקות החוזרים ומתעוררים במוחו של הסובל, זכתה ההפרעה הזאת לכינוי: "הפרעת הספק".

כשמצווה הופכת למעמסה

"2%-3% מהאוכלוסייה מתמודדים עם OCD", מסביר גדעון פיין, פסיכולוג, מנהל ומייסד מכון OCD CLINIC ברמת גן. "זו הפרעה שבה נושאים תחושה חזקה של אחריות, כלומר, אני חייב לעשות הכל כדי שהכל יהיה בסדר. אף פעם אין תחושת רגיעה שמאשרת לך שסיימת והכל בסדר, והספק הפנימי לא מוצא מנוח. תחושת הוודאות לא מגיעה אף פעם. זה בור ללא תחתית המלווה בתחושת אשמה כי האחריות היא תמיד שלי. הגורמים הם לרוב שילוב של טראומה וגנטיקה".

בכ-20 השנים האחרונות, כבש ה-OCD גם את השטח הדתי. קל להבין איך זה התרחש: קיום המצוות, תוך הקפדה על הפרטים ההלכתיים, הוא לעיתים מורכב ומעורר ספקות וחרדות האם קיימנו את המצווה כהלכתה: האם הסוכה שבניתי כשרה? האם הטבילה במקווה בוצעה כראוי? האם ניקיתי כמו שצריך את המקרר לקראת פסח? האם הכשרתי כהלכה את הכיריים? האם כששטפתי כלים, לא קפץ אוכל מהכיור הבשרי לחלבי והטריף שם כלי? האם ידיי מספיק נקיות כדי לעמוד ולהתפלל לפני בורא עולם? ואפילו משטרת המחשבות באה לביקור: האם בירכתי בכוונה ראויה? האם התפללתי עם מחשבה שאינה טמאה? החשש שמא התשובה לשאלות הנ"ל היא לא – גורם לאדם לבצע את הפעולה שוב ושוב ושוב ושוב. אם עד אז, אדם הסובל מ-OCD טופל בעיקר באמצעות פסיכיאטר (כדורים) או באמצעות פסיכולוג (בטיפול דינמי או התנהגותי או משולב), הרי שהכניסה של אלוקים והתורה למשוואה דרשה לעיתים התערבות של סמכות רבנית. ב"ה, רבנים ואנשי מקצוע מהמגזר הדתי זיהו את התופעה, ההולכת ומתרחבת, וסיפקו לזה מענה.

"זו הפרעה שבה נושאים תחושה חזקה של אחריות, כלומר, אני חייב לעשות הכל כדי שהכל יהיה בסדר. אף פעם אין תחושת רגיעה והספק הפנימי לא מוצא מנוח"

הרב יוני רוזנצוויג, מקים מרכז מעגלי נפש, כתב יחד עם הפסיכיאטר ד"ר שמואל האריס את "נפשי בשאלתי" – חיבור הלכתי מקיף בנושא ההלכה ובריאות הנפש. "עיון בספרות ההלכתית הקיימת גרם לנו להבין שיש חסך משמעותי ביחס הלכתי לנושא בריאות הנפש", מסביר הרב רוזנצוויג. "כל הפוסקים המשמעותיים של הדור הקודם כתבו על שלל נושאים, למעט הנושא של בריאות הנפש".

"ההלכה חייבת להיות משמעותית בתהליך ההחלמה וההתקדמות של מתמודדי הנפש", מוסיף הרב בעניין חרדות על רקע דתי. "אפשר להגיד הרבה מילים יפות, אבל בסופו של דבר, אם המחסום ההלכתי נמצא שם – אז אנחנו חוטאים למענה שאנחנו צריכים להעניק לאותו אדם, כי אנחנו לא רוצים שהוא יצטרך לוותר על הזהות שלו, לא משנה מהי. כשאדם מתמודד עם בעיות רפואיות פיזיות, הוא לא צריך לוותר על הזהות שלו על פי רוב. גם בבריאות הנפש זה צריך להיות כך. אנחנו צריכים לתת לאנשים את האפשרות לשמר את הזהות הדתית שלהם, תוך כדי שהם מתקדמים עם בריאות הנפשית שלהם. זה משהו שלא נעשה לפני כן. אדם שמתמודד עם OCD חווה המון התמודדויות מדי יום, ויש הרבה שאלות כך שיש מה לעשות כדי לעזור ביישום של ההלכה מדי יום ביומו".

OCD גורם להמון צער וכאב, כשההלכה היא בעצם זו שמהווה טריגר. מהם הפתרונות?

"הפתרונות הם אינדיבידואליים, פר אדם, קשה לתת פתרונות בצורה סיטונאית. צריך להגדיר חולה שיש בו סכנה או חולה שאין בו סכנה, ולראות מה ההלכה אומרת על אנשים שמוגדרים באופן הזה. אם אדם שמתמודד עם OCD מוגדר כחולה שאין בו סכנה, המשמעות היא מאוד גדולה עבורו. כיוון שזה אומר שהוא יכול להקל על עצמו מבחינה הלכתית בדברים מסוימים, והוא לא צריך להרגיש אשם בכך שהוא לא מצליח. כאשר ההקלה הזו נעשית בצורה מושכלת ונכונה ומתוך הבנה של הOCD-, היא לא רק רווחה מבחינה דתית אלא גם מבחינה טיפולית. אדם יכול להתקדם בטיפול ולהגיע למקום שה-OCD שלו יותר מנוהל וכבר לא מפריע לו ולא מציק לו יותר באותה מידה – מה שמשפיע על היכולת לקיים את ההלכה".

"האמירה שההלכה היא טריגר היא לא בדיוק נכונה", מעיר הרב. "שיעור ה-OCD בחברה הדתית הוא לא גבוה יותר מאשר בחברה הכללית. מה שכן, בחברה הדתית OCD יתבטא תמיד בשמירת ההלכה, בחברה החילונית הוא יתבטא בתחום אחר. זה לא שההלכה מייצרת OCD, אלא ברגע שיש אדם ששומר הלכה זה יתבטא דרך ההלכה, לפעמים בנוסף לתחומים אחרים".

יש מתמודדים שיצאו בשאלה, בשל העובדה שלא היה מענה למצוקות שלהם ביחס להלכות שמתנגשות או מקשות על התמודדות הנפשית שלהם?

"בוודאי, אני יודע מניסיון שזה כך. ההבנה וההרגשה שחיים דתיים לא יכולים להיות בכפיפה אחת עם התמודדות נפשית בריאה זו תפיסה שיש להרבה אנשים, ואנחנו צריכים להיאבק בזה כי זה ממש לא נכון. זה הדבר המרכזי שהחברה הדתית צריכה להציב לנגד עיניה כשהיא חושבת על הנושאים הללו".

איך ניתן לשלב אמונה עם טיפול מקצועי, ועדיין להרגיש שאני סומכת על ה' ולא רק על רופאים או פסיכולוגים?

"גם כשהולכים לרופאים רגילים זה אותו דבר. נכון, יש מחלוקת בין הראשונים האם יש לסמוך רק על הקב"ה או גם על הרופאים. נאמר 'רפוא ירפא', מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. הרמב"ם אומר 'והשבותו לו' – כמו שצריך להשיב אבדה, כך צריך להשיב את הבריאות של האדם לעצמו. אז ברור שכשאנחנו סומכים על הרופאים, אנחנו גם מקיימים מצווה. לא רק שזה לא מנוגד לרצון ה', אלא אדרבא – מקיימים את צו ה' שבתורה. עם כל זה, חשוב לזכור שה' משגיח ושאנחנו מתפללים ומאמינים שיש לו יד ורגל בדבר הזה ותפילה יכולה להועיל. ברור שאנחנו לא סומכים על הרופאים בלבד, אבל גם כשהולכים לרופאי הנפשות – הכל מתוך צו ה' שאומר שמותר וצריך לעשות".

כוחה של קהילה

לדברי הרב, מקומה של הקהילה ומובילה לא נפקד בהליך הסיוע לסובל מ-OCD ובעצם מכל הפרעה נפשית. "הקהילה והרב יכולים להקל על המתמודדים בכך שהם בראש ובראשונה פוקחים עיניים ושמים לב מה קורה סביבם. אנחנו צריכים לבוא אליהם, לומר 'הנני', הם לא יבואו אלינו. במייל השבועי שקהילה מוציאה היא יכולה להוסיף שאנחנו שמחים לעזור למשפחות שיש להן התמודדות נפשית. אפשר לעשות את זה גם בצורה סמויה, כדי לעזור לאנשים לשמור על הפרטיות שלהם. אפשר להזמין אנשי מקצוע להעביר שיחה בקהילות על איך מדברים עם מתמודדי נפש. אפשר לחשוב על הרבה דרכים שאפשר לפעול ולעשות. כל קהילה לפי הצרכים והיכולות שלה. המטרה היא להראות שאכפת לנו, להראות שזה חשוב לנו, גם אם מתמודד נפש לא יחשוף את עצמו ואפילו לא יקבל את העזרה של הקהילה. עצם זה שהוא יודע שהוא יכול, עצם זה שהוא יודע שהקהילה מעוניינת – זה כבר משמעותי מאוד עבורו", מסכם הרב רוזנצוויג.

"ההלכה חייבת להיות משמעותית בתהליך ההחלמה וההתקדמות של מתמודדי הנפש. אפשר להגיד הרבה מילים יפות, אבל בסופו של דבר, אם המחסום ההלכתי נמצא שם – אנחנו חוטאים למענה המתאים"

ועדיין, נראה שיש מרחק עד ההגעה ליעד מבחינה חברתית-תרבותית, כי על אדם הסובל מהפרעה נפשית חלות סטיגמות, גם בחברה הדתית. "כשאני מציגה את ההתמודדות הזאת מול אנשים, למשל בדייטים, אני מציגה את זה כחרדה ולא OCD, כי המילה 'חרדה' היא שכיחה ו'בקטנה' יותר לעומת OCD, שזו הפרעה מאובחנת", מספרת פ'. "כשזה מאובחן זה הרבה פחות מקובל. אם אראה שהקשר מתקדם, אשתף שזו האבחנה שלי. לקח לי זמן להתחיל טיפול תרופתי ולשתף בזה, וזה קשור לחברה הדתית. חברות חילוניות שלי נוטלות ציפרלקס, ואצלן זו ממש לא בושה. בחברה הדתית זה יותר רגיש, ונורא התביישתי לומר לחברות דתיות שאני נוטלת ציפרלקס".

"אבל כן חלה הטבה מסוימת הודות לטיפול", מוסיפה פ', "ולכן אני חושבת שעם כל הבושה, אדם שמתמודד עם OCD עדיף שיטפל בזה. אפשר לחיות חיים מלאים, וגם אם אף פעם ההפרעה לא תיעלם לגמרי, אפשר להגיע למצב ששולטים בה. יש תקופות כאלה ויש תקופות כאלה,  אבל אין שום סיבה לסבול! ככל שמטפלים בזה מוקדם יותר, אפשר לטפל בזה טוב יותר. טיפול הוא תמיד טוב ועדיף לתפוס את זה לפני, מאשר לתפוס את זה בשיא", מסכמת פ'.

(סייעה בהכנת הכתבה אביטל דואן)