אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)סיפרתי כבר שתמיד כשנתקלתי באתגרים בחיים שלי, שלא הבנתי איך אני אמור לעבור אותם, עלתה למולי דמות דיוקנו של סבי, הרב אליהו גלייכמן זצ"ל, ניצול שואה שאיבד את אשתו ושני ילדיו. סיפור חייו הכניס את הקשיים לפרופורציות וכמו אמר לי: אתה באמת חושב שלך קשה? אז מה עם סבא שלך וכל האנשים שאיבדו את כל חייהם, ילדיהם ונשותיהם בשואה? מאיפה הם שאבו את הכוח, לא רק לא לטבוע ולשקוע ולדעוך ולקמול אל תוך יגון חייהם, אלא אף להגיע לכאן עם עוצמות בלתי אנושיות לייבש את הביצות ולהקים כאן מדינה?
"אני, יוסל, בן דוד רקובר מטרנופול", כותב יוסל'ה רקובר בשואה במכתב המפורסם שנהפך לסמל האמונה היהודית למרות הקשיים והאש המאכלת (ולא אכנס כאן לפולמוס אם היה או רק משל היה). "חסיד גור, נין ונכד לצדיקים, תלמידי חכמים וקדושים ממשפחות רקובר ומייזלס, כותב שורות אלה כשבתי גטו ורשה עולים בלהבות, והבית שבו אני נמצא הוא אחד האחרונים שטרם ניצתו. זה שעות אחדות שאש תותחים עזה במיוחד מכוונת אלינו, והקירות שסביבי מתנפצים ומתפוררים במהירות תחת ברד הפגזים. עוד מעט קט יהפוך הבית הזה שבו אני נמצא, כמו כל בתי הגטו כמעט, בור קבר ליושביו ומגיניו".
shai-pal
אני מציע לכל איש חינוך והורה שרוצה להעמיק בעניין עם ילדיו הבוגרים, להבין מול אילו אתגרים עמדו יהודים בגיא ההריגה, ומתוך כך להתחיל דיון נפלא על כל עניין מערכת היחסים שלנו למול אלוקים, כמה הוא חייב לנו, אם בכלל, ולמה יש בתפיסת "אלוקים כמכונת משקאות שמכניסים לתוכה כסף ומייד יוצא המוצר" היבט אינפנטילי.
מאז שהייתי ילד קטן לא הפסקתי להתפעם ולהשתומם נוכח מפלי כוחות הנפש השוצפים וקוצפים שטבועים עמוק בתוך הדנ"א של העם שלנו. גיבורים שיכולים להסתכל למלאך המוות בלבן של העיניים ובסוף לעמוד למולו זקוף, ועוד להגניב איזו בדיחה קטנה ביידיש. דור של נפילים. ענקים. יהודים!
***
ואז הגיעו כל הסוציולוגים עאלק, שלא הפסיקו לנתח את דור ה-Z וה'טיקטוק' ולספר לנו עד כמה שהם נרפים וחסרי עמודי שדרה, ספונים כל היום במסכים ובטלפונים שלהם, שוחים במילקי, ובאופן כללי בעלי חוסן מנטלי של חמצוץ.
עד שפרצה המלחמה, ופתאום התברר לנו שהחמצוצים הללו, יש בהם משהו מיוחד ושונה… מסתבר שהם ספוגים באותו חומר מיוחד שיש ליהודים בכל הדורות. גן מיוחד כזה שמתפוצץ בתנאים מיוחדים, ובבת אחת הופך נערי טיקטוק לגיבורי על בשר ודם. אחינו גיבורי התהילה, שמוכנים להקריב את היקר להם מכל בשביל אידאלים נשגבים.
אי אפשר להתעלם משובו של הגן הזה. היהודי. השורד. המיוחד. העוצמתי. המכשף. זה שבניגוד גמור לסטטיסטיקה מתנהל ורוקד לפי ה"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". זה שמשחק 'צ'יקן' עם מלאך המוות, ושוב ושוב ושוב יוצא כשידו על העליונה. והגן הזה כמו מזכיר לי ומרגיע אותי, שבאמת אין לי מה לחשוש מאף אחד משבע הזירות שישראל נמצאת איתם במלחמה: לא מחמאס, ולא מיו"ש, ולא מסוריה, ולא מלבנון, ולא מאיראן ולא מהחות'ים – מאף אחד.
רק… רק שלא נמשיך לריב בינינו. עם כל השאר כבר נסתדר.
לעילוי נשמת הסבים והסבתות שלי ששרדו את השואה, ביחד עם שאר נשמות עם ישראל הקדושות הי"ד. ארץ אל תכסי דמם.
