המחנך שעשה את הבלתי יאומן

"כל מי שסיפרנו לו עליך לא האמין שיש באמת מחנכים כאלו. הילד התחיל לפרוח והחברים שלו התחילו לגלות אותו ואנחנו הפסקנו לבכות"

החבר'ה של החטיבה והתיכון יצאו לחופש, השמיניסטים יוצאים לחיים האמיתיים וזה הזמן לעצור רגע ולחשוב: האם מערכת החינוך בישראל 2023 עדיין מסוגלת להצמיח מקרבה מחנכים ומחנכות שהם אגדה? מורים דגולים שמצליחים לחרוט את רישומם על נפשות הנערים ולהראות שגם בעוד מיליון שנה הבינה המלאכותית בחיים לא תוכל להוות תחליף למחנך טוב?

המכתב הבא הפתיע אותי, אבל בגלל שהוא כל כך מיוחד החלטתי שאני חייב לשתף אותו אתכם:

"חוזרים מטקס סיום יב של הבן שלי. הילד שלנו זה ילד שעד כיתה ט לא יצא בחיים לטיולים שנתיים בגלל דימוי גוף ברצפה. ילד שמתקשה וחושב יותר לאט מכולם. על הרצף. ילד שלא חגג ימי הולדת בגלל שלא רצה לחוות שוב ושוב את הכאב וההשפלה של חברים שלא מתקשרים.

לפני שלוש שנים הגיע אלינו לבית הספר מחנך חדש שהתקשר אלינו איך שהוא קיבל את החפיפה על השמות ואת ה'מודיעין' מהמחנך הקודם שעם הילד שלנו אין מה לעשות מבחינה חברתית וכל ההתנהגות שלו רק דוחה את הילדים האחרים.

הוא שאל אם הוא יוכל לקבוע איתנו פגישה בבית. היינו מופתעים. מחנך חדש, מה לו ולבית שלנו? חוץ מזה, אנחנו גרים במרחק של חמישים דקות נסיעה… למה שהוא בכלל ירצה להיפגש איתנו בבית שלנו? אבל הוא התעקש וקבענו את הפגישה באחד מהימים בחופש הגדול. הוא הגיע, חייך כולו ואיך שהוא ראה את הילד שלנו, הוא נתן לו חיבוק אבהי ואמר לו: "תקשיב טוב, אתה הולך להיות הפרוייקט שלי! בגלל ילדים כמוך נכנסתי מלכתחילה להוראה!".

בעלי היה פסימי. אמר לי: "תירגעי. אל תתלהבי. כולם מתלהבים בהתחלה ואז רואים כמה שזה קשה. בלתי אפשרי לגרום לכיתה להתחבר לילד שלנו. לתת לו את התחושה שהוא חלק ממנה. להבין אותו. לדבר בשפה שלו", אבל אני התלהבתי ובקושי הצלחתי להסתיר את הדמעות כשהפגישה הסתיימה. הייתה לי תחושה שהפעם, הפעם זה יהיה שונה…

השנה התחילה וכבר על היום הראשון המחנך החדש ראה איך שהתלמידים מתעללים בו, צוחקים עליו, קוטלים אותו. הוא עצר את השיעור, התקשר להורים ואמר שמי שרוצה להמשיך ככה מוזמן לצאת מהכיתה שלו ולא לחזור… לא יהיו שום הצקות בכיתה שלו! לא יהיו שום הלבנות פנים! מתאים לכם? תישארו ונמשיך את השנה. לא מתאים לכם? וואלה, תתעופפו לי מהעיניים. בא לשכונה בחור חדש…

ואז הגיע הטיול השנתי. הוא קרא לשלושת הנערים המקובלים של השכבה ואמר להם שאם הם מצליחים לשכנע את הילד שלנו לצאת בפעם הראשונה בחיים שלו לטיול שנתי הוא אישית דואג שהם יקבלו השנה עוד טיול. דפיקות בדלת. בעלי ואני לא מאמינים ששלושת הילדים המקובלים של השכבה עומדים במפתן הדלת ורוצים לראות את הילד שלנו. אושר ענק. הפתעה. דריכות מטורפת. בעלי מיד טס ל-AMPM לקנות קצת כיבוד. הם ישבו אצלנו עד שתיים לפנות בוקר. דיברו ודיברו ודיברו. בסוף הילד שלנו הסכים לצאת.

כל הטיול נדרכנו. לקחנו בחשבון שכנראה נצטרך לנסוע שלוש שעות לכל צד בשביל לקחת אותו. לילה עבר. ויום ועוד לילה. ועוד יום. הוא הצליח. טיול שנתי שלם ראשון מכיתה א'…

והמחנך שלנו המשיך להגיע לבית שלנו כשהיה צריך ולהתקשר ולהשקות לנו את הילד עוד ועוד. לתת לו אור. להזיז אותו מצד לצד. לדבר עם הכיתה. לדבר עם ההורים של התלמידים. לעשות מניפולציות. להזיז את העולם. להזיז אבנים ששוקלות טון. להוריד את השמיים. הכול בשביל לתת לילד שלנו את התחושה שמישהו כאן בעולם הזה, בבית הספר הזה, סוף סוף רואה אותו.

אופיר – בחיים לא נשכח לך איך קיבלת רשות ונסעת במיוחד מהמילואים לבית שלנו בשביל לדבר עם הילד שלנו שהיה במשבר גדול אחרי עוד תרגיל מלוכלך שעשה לו אחד מהתלמידים בכיתה. ישבת איתו והסברת לו שלפעמים זו כבר לא בעיה שלו אלא בעיה שלהם… והוא בסדר גמור. נתת לו את התחושה שיש לו עוד אבא בכיתה שדואג לו. כל מי שסיפרנו לו עליך לא האמין שיש באמת מחנכים כאלו. והילד התחיל לפרוח והחברים שלו התחילו לגלות אותו ואנחנו הפסקנו לבכות.

וכך עוד שבוע. ועוד חודש ועוד שנה. והנה הילד שלנו כבר גבר עם דימוי עצמי שנבנה מאוסף של רגעים מיוחדים עד שהגענו לערב המיוחד שהתקיים הערב בטקס הסיום. והילד שלנו מחבק את המחנך שלו. לא מצליח להיפרד. ואנחנו מסתכלים עליו בהערצה ולא מפסיקים להודות לא-לוהים על המתנות שקיבלנו: הילד היקר והאהוב שלנו. והמחנך המדהים שראה אותו.

תודה לך אופיר, אתה הצלת את הנשמה של הילד שלנו. לעולם תהיה מבחינתנו המחנך. מורג כהן".

(חוקת תשפ"ג)