לראות את התלמידים

שנה ראשונה בעבודה כמחנך כיתה ו', פז"ם של יתוש, וכנראה גם מורכבות אינטליגנטית של אמבה, רק בלי המוח – ואני עומד מול הכיתה החדשה שלי, מיישיר מבט ושואל בקול בטוח את התלמידים: "מי כאן היה בחו"ל בחופש?". הייתי חייב לחשוב על שאלה כיפית, כזו שתעורר דיון בשיעור.

מייד ידיים מתלהבות הורמו לאוויר. פרצופים דרוכים התפרצו בניסיון לקבל את הבמה ואת תשומת הלב. יופי, חשבתי לעצמי, אחלה שאלה. ואז קלטתי אותם: שלושה תלמידים שכמו ניסו להסתתר בתוך יער הידיים. להיעלם. עד כמה מביך הייתי? שאלתי אותם: "תגידו, מה איתכם? לא הייתם בחו"ל השנה?". "לא המורה", ענה לי אחד מהם במבוכה, ורגע לפני שהפניתי את השאלה לתלמיד השני הוא ביקש לצאת לשירותים ועשה "ויברח".

בהפסקה, בחדר מורים, כששיתפתי את המורה החונך שלי, הוא הסתכל עליי במבט ששמור ליצורים הנחותים ביותר ואמר: "תגיד, אתה אמיתי? יש לך מושג איך הבכת אותם? למה לדעתך הם לא היו בחו"ל? או מסיבות אידאולוגיות או כי להורים שלהם אין מספיק כסף… אז אתה פשוט השפלת אותם מול כל הכיתה. נדמה לי שאתה חייב להם התנצלות".

הדברים שלו זעזעו אותי. בעוד אני חושב איך להעיף את הכיתה עם שיעור מדהים וכיפי, שכחתי שבסופו של דבר אני לא "האישו" כאן אלא התלמידים. בעיקר אלו שקשה להם חברתית, ונאלצים בכל יום מחדש להתמודד עם הדימוי העצמי שלהם ולא לתת לכל מיני נסיבות של כסף ועושר להפריע לביטחון העצמי שלהם.

אם כבר שואלים את התלמידים שאלות על החופש, אז אפשר לשאול: איפה ביליתם? כמה מעשים טובים עשיתם? התנדבתם באיזה מיזם חברתי ואיפה? הרבה יותר חינוכי וערכי מאשר לתת עוד דגש לעניין של הבילוי, שמשתנה אצל כל משפחה ומשפחה ובעיקר עלול לגרום לקנאה ולתסכול.

הדברים נכתבו בין היתר בעקבות פוסט שנתקלתי בו שכתבה מיכל בינימניאוב בקבוצה "רק באלעד".

***

אחד מגדולי הדור שעבר סיפר שכשהיה בחור צעיר והגיע לאחת מישיבות הדגל, הרגיש באיזשהו שלב שאף אחד לא מתייחס אליו ובא לו לוותר. הוא החליט שייתן לעצמו הזדמנות אחרונה, ולאחריה יארוז את כל מטלטליו ויעזוב בכאב לב את הישיבה, שלקח לו כל כך הרבה דם, יזע ודמעות להגיע אליה. בערב העזיבה ניגש אליו בחור אחד, נתן לו צ'פחה חברית ושאל אותו בלבביות: "מה שלומך? איך אתה מרגיש?".

גדול הדור סיפר שבזכות אותו חיבוק הוא החליט להישאר, ועם ישראל הרוויח את אחד מגדולי הדור. אם שואלים אותי כמחנך מהי אחת מהמשימות הגדולות ביותר שלי, אני עונה ללא ספק: לראות את התלמידים שלי. ותאמינו לי שבכמות התלמידים שיש היום בכיתה ממוצעת, זו לא משימה קלה בכלל; משימה שנייה שלקחתי על עצמי השנה בעזרת ה': להרים לתלמידים. כל הזמן. מילה טובה. שיחה להורים. ילדים ובני נוער יכולים להיות דבוקים למסך מעל שמונה שעות ביום (כך לפי המחקרים האחרונים), אבל אף משחק ב"ראול סטארס" או AL לא יכול לתת להם תחליף לחום ולהעצמה שמחנך מסור יכול להעניק.

דווקא עכשיו. דווקא השנה. דווקא במלחמה. תעצימו את התלמידים שלכם. כי את תחושת הבית והעוגן שהמילים שלכם כמחנכים יבנו – אף טיל לא יוכל להרוס.

שתהיה לנו שנת לימודים מלאה בהשגחה פרטית.