חמש תורות של לשון הרע

חז"ל אמרו, כידוע, שנגעים באים על האדם בגלל חטאי לשון הרע, והאמורא ריש לקיש דרש את המילה 'מצורע' כראשי תיבות של מוציא רע (ערכין טו, ב). במדרש עמדו חכמים על כך ש"חמש תורות כתובות במצורע", כלומר: חמש פעמים מופיע בפרשת המושג "תורת המצורע" או "תורת נגע צרעת", וחכמים למדו מכך "שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה" (ויק"ר טז, ו).

קביעת המדרש באה בפשטות להראות עד כמה לשון הרע הוא דבר חמור, אולם דומני שאפשר להוסיף עוד נדבך לדברי המדרש. בכל אחד מחומשי התורה יש סיפור משמעותי ביותר על לשון הרע, וכל אחד מהם מייצג סוג אחר של לשון הרע.

בספר בראשית יוסף הצעיר נכשל בלשון הרע: "ויבא את דיבתם רעה אל אביהם". כוונת יוסף הייתה בוודאי טובה, אולם לשון הרע זה הביא לגלות של יעקב ובניו מצרימה. הדבר משקף את טבעה של לשון הרע, שלעיתים נראה לאדם שהוא מקיים מצווה בדבריו השליליים, ולבסוף מתגלות התוצאות הקשות; בספר שמות אומר ה' למשה ללכת להוציא את ישראל ממצרים, ומשה עונה: "והן לא יאמינו לי". האמירה של משה היא בגדר לשון הרע על בני ישראל, ועל כך הוא נרמז באות הצרעת: "ויוציאה והנה מצורעת כשלג". יש מרבותינו שלמדו מכאן שבגין אמירה זו כבר נגזר על משה שלא יזכה להכניס את עם ישראל לארץ;

בספר ויקרא מופיעות פרשותינו שמדברות על אומרי לשון הרע מהסוג הרגיל והנפוץ: אנשים שמדברים על אנשים שמסביבם ומסבים להם נזק, וזאת רק כדי לספק את יצר הדברנות, או כדי להרשים ולחזק את מעמדם החברתי; בספר במדבר נמצא סוג רביעי של לשון הרע בחטא המרגלים. המרגלים מוגדרים בתורה: "מוציאי דיבת הארץ רעה", ודיבה זו גרמה למותו של דור שלם של בני ישראל שנגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל; בספר דברים נמצא הסוג החמישי של לשון הרע: "זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט). סיפור מרים מופיע אמנם בספר 'במדבר', אבל אולי הוא נכתב בספר 'דברים', שכן היה זה לשון הרע על המנהיג. בספר דברים, זמן קצר לפני שמשה רבנו, המנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל, עומד לסיים את תפקידו, היה צורך לחזק את מוסד המנהיגות, ולהזהיר מפני כרסום במעמד המנהיגים שצריכים להוביל את עם ישראל אחרי תום עידן משה.

חמש התורות של מדברי לשון הרע, המופיעים כל אחד בחומש אחר, מייצגים גם חמישה סוגים של מדברי לשון הרע: יוסף – לשון הרע בתוך המשפחה, משה – ביקורת של מנהיג על עמו, בפרשותינו –  לשון הרע חברתי שגורם נזקים ליחיד ולכלל החברה, בפרשת המרגלים שבספר במדבר – לשון הרע על הארץ, ובמעשה מרים שבספר דברים – לשון הרע על המנהיגות.

בכל חמשת התחומים הללו יש לגיטימציה למתוח ביקורת, אולם הביקורת צריכה להיות עניינית ולא אישית, לשם שמיים ולא לשם סיפוק אינטרסים, מדויקת ומוגבלת למה שיש הכרח לומר ונמנעת מהפרזות ומבוססת היטב על ראיות ולא על האשמות חסרות בסיס. מעבר לכך, דיבור שלילי לא אמור להיות ברירת מחדל, אלא הוא מוצא אחרון במקרים של חוסר ברירה. כשכללים אלה לא מיושמים, הביקורת הופכת ללשון הרע, והיא תביא לנגעים ליחיד ולחברה.

חומרתו של איסור לשון הרע משתקפת באמירות רבות של חכמים, כגון: "כל המספר לשון הרע – כאילו כפר בעיקר… נגעים באים עליו… הוא מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, והקב"ה אומר עליו: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (ערכין טו, ב).

כמה מעלות טובות ליום העצמאות עלינו, ואחת מהן היא שזה היום היחיד בשנה בו כולם משתדלים לראות את הטוב שבעם ובמדינה. אפילו התקשורת לסוגיה סוקרת ומדברת על הדברים החיוביים בחברה הישראלית, ולא מבליטה את מומיה. בשבת זו, ה' באייר שחל בפרשות "תזריע-מצורע" למחרת חגיגות יום העצמאות, אנו תוהים האם לא כדאי להדגיש את החיוב ולצמצם קמעא את העיסוק בשלילה גם בשאר ימות השנה. כמה טוב יהיה אם נצליח לקחת עצמאות מלשון הרע במשפחה ובקהילה, ומדיבת העם והארץ במדינה כולה. בשנת הע‎ֹז למדינת ישראל תהיה זו התקדמות חשובה לחיזוק הע‎ֹז והחוסן הפנימי, ואם נוסיף ע‎ֹז ושלום בתוכנו, בוודאי גם "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" ובַשָּׁלוֹם יברכנו.