מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)בקיץ תשכ"ו התנדבתי לגדוד הנח"ל המוצנח. סיפור חייהם של לוחמי המחזור, ובעיקר סיפור מותם של נופליו הוא סיפור חייה של הארץ הזו.
חיילי המחזור נולדו בשנות הסער של הקמת המדינה, ברובם בניהם של שרידי השואה. הם גדלו על מורשתם של אגדות כמו מאיר הר ציון, רפול, אריק שרון, מוטה גור ודוידי, על מורשת פעולות התגמול, על מורשת הצניחה במיתלה במבצע קדש. בבחרם בכומתה האדומה הם ידעו שיהיו הראשונים לכל משימה, והם אכן היו הראשונים שהוטלו למלחמת ששת הימים, לשחרור ירושלים, למלחמת ההתשה, למרדפים, לפעולות התגמול, למלחמת יום הכיפורים ולמלחמת שלום הגליל. הכומתה האדומה האדימה מדם ולא מדם הכלנית. סיפורם של הנופלים הוא תמונת ראי מדויקת של המחזור. תמונת ראי של עם ישראל בארץ ישראל.
אבי בינשטוק היה חברי למחלקה ולאוהל. מהחיילים הטובים שבחבורה. קטן קומה, עם חיוך שובב מרצד דרך קבע בעיניו, נכון לכל משימה. בוגר הכפר הירוק, חבר גרעין המיועד לגרופית שבקצה הערבה. במלחמת ששת הימים, הוצב אבי במחלקת המרגמות שנתנה סיוע בנקודת הפריצה אל בית הספר לשוטרים ולגבעת התחמושת. פגז ישיר פגע בעמדת המרגמות. אבי בנופלים. במכתב להוריו ערב המלחמה, כתב אבי: "שוב אני תופס את ההזדמנות בשתי ידיים וכותב, כי מי יודע מתי ייכתב המכתב הבא".
באותה שעה הוביל צביקה מגן את מחלקתו בנתיבי תעלות גבעת התחמושת, עד שנפל. צביקה, בן מושב עין עירון, היה מ"מ בפלוגה ב' בגדוד. בעיטור המופת שבו נעטר מסופר סיפור גבורתו: "בעת הלחימה, הוביל בראש מחלקתו ופרץ קדימה. כאשר נעצר הכוח מול מצדית שחסמה באש רצופה את אפשרויות המעבר, הסתער אישית כדי לחסלה. בעת ביצוע משימה זו נפגע ונהרג".
אורי ליבוביץ, בן קריית מוצקין, חניך "המחנות העולים", נמנה עם חברי הגרעין שיועד לקיבוץ גדות. איש לא יכול היה לקשר בין אורי הצנוע והשקט בגדוד לבין אורי החובש, אשר מתרוצץ ללא הרף בין הנפגעים בעת הלחימה בגבעת התחמושת, מטפל בפצועים בתעלה ומחוצה לה, תוך סיכון בלתי פוסק – עד שנפל מרימון שמתפוצץ בתעלה. בעיטור המופת שבו נעטר סופר סיפור גבורתו: "כל משך הלחימה חילץ, חבש ופינה פצועים. בעת טיפול בשני נפגעים בשטח מוכה אש וסמוך לעמדות אויב, נפגע ונהרג".
בשעה שמרבית בוגרי הגדוד לחמו בירושלים, לחם הגדוד עצמו בצפון סיני. עמוס חסון הוא חבר תנועת "הנוער העובד והלומד", חבר גרעין המיועד לגרופית, מ"כ חביב, אשר שום קושי פיזי לא יכול להסיר את החיוך מעל פניו עטורי הזקן. מ"כ אשר היה חבר לא רק לחבריו חברי גרעין גרופית כי אם לכל חייליו, דמות אשר מילאה את סביבתה באווירה טובה. בטרם סיימנו את תקופת הגדוד, נשלח עמוס לקורס קצינים. הוא שב אל הגדוד כמפקד מחלקה איתה הוא לחם ברצועת עזה, שם נפל. שלושה חודשים לפני המלחמה, כתב ביומנו: "יש בי מן פחד מוזר כזה כאילו אי שם מצפה לי המוות. אין טעם לתכנן את חיי כי המוות קרוב אליי מאוד… נדמה לי שהעניין הבשיל בתוכי עד כדי השלמה…". עשרה ימים לפני המלחמה כתב: "יוצאים למלחמה. מעניין מי יחזור…".
וולף קונשטט, הלוא הוא ולוולה, רס"פ פלוגה ב', נפל בכ"ב בסיוון תשכ"ז, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, באבו רודס.
גדי מנלה, סמ"פ פלוגה ב', היה לאגדה עוד בחייו, עוד בגיל 20. לקצין יפה התואר, בן קיבוץ תל יצחק, נקשרו אגדות כה רבות עד שנדמה שרק לאדם אחד בכל תולדות צה"ל נקשרו אגדות רבות יותר: מאיר הר ציון. כבר ביום בו נכנסנו בשערי הגדוד, דאג מי שדאג להזין אותנו באגדותיו. השמועות סיפרו כי הוא ישן כשלמראשותיו רימון המונח על מנופו, כשנצרתו פתוחה. לנו ברור כי את הקצין שאינו יודע פחד מהו, יפגוש יום אחד כדור המוות. בעיטור העוז שהוענק לו על גבורתו בפעולת כראמה, נאמר: "ביום 21במארס 1968 בפשיטת צה"ל על כראמה, גילה סגן גד מנלה ז"ל אומץ לב ותושייה בצאתו בזחל"ם תחת אש האויב העזה למשוך אליו את האש, כדי לאפשר לכוחותינו לאתר את מקורות האש של האויב. נוסף לכך, חילץ פצועים בהיותם תחת אש עזה ורצופה". אנו חיילי הגדוד לא ממש מופתעים. אבל גם לא מופתעים בא' באב תשכ"ח, כשמגיעתנו הידיעה על נפילתו במרדף בבקעה לצד מח"ט הבקעה, אריק רגב.
כמעט חודשיים מאוחר יותר, בכ"ו באלול תשכ"ח, נפל במרדף בהר הגלבוע דורון מנור, שהיה מ"פ פלוגה ב'. דורון נפל יחד עם מג"ד הגדוד באותה תקופה, סטמפלה, שנודע בהנפת דגל ישראל על הכותל במלחמת ששת הימים.
חיים שטיינברג היה חברי לפלוגה. לא קל לו אך לעולם לא מקטר, רק יורה מפעם לפעם אמירה צינית משהו. לאחר שהשתתף בקרב ההבקעה ובחציית תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, הוצב עם יחידתו בדוור-סואר. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד, בשעות אחר הצהריים, נכנס כוח מצרי מוטס במסוקים לאזור דוור-סואר. חיים, המופקד על המקלע, יצא מהבונקר כדי להשיב באש ואז נפגע ונפל.
משה סלע היה מ"מ בפלוגה ב'. חסון, נאה, חייכן, שקט וגם יודע להיות קשוח. נוטל חלק בכל המלחמות. את שנות המילואים שלו עשה בחטיבת הצנחנים 80, במלחמת יום הכיפורים בתפקיד מ"פ בכיבוש החרמון הסורי, ובמלחמת שלום הגליל בתפקיד מג"ד. ביום ה' בטבת תשמ"ג, במסגרת הכנה לשירות המילואים הראשון בלבנון לאחר המלחמה, עלה הג'יפ בו הוא נסע על מוקש, והוא נפל יחד עם חבריו הקצינים שהיו בג'יפ.
נחמיה תמרי היה חברי לפלוגה. ילדות בעין חרוד, נעורים בבני עטרות. נחמיה סומן, וגם סימן את עצמו, מן הרגע הראשון לגדולות. שני אחיו הגדולים, אשר נשאו אז דרגות גבוהות על כתפיהם, לא הותירו לו ברירה. גם כחייל הוא התנהג כמפקד וחש כל הזמן אחריות לביצוע משימות על ידי החיילים כאילו היה המ"פ. נחמיה לחם בכל המלחמות תוך שהוא מטפס בסולם הפיקוד: מג"ד, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים, מפקד האוגדה האחראית על הביטחון בגבול לבנון, ובתפקידו האחרון כאלוף פיקוד המרכז. המסוק בו טס בשובו למפקדת פיקוד המרכז מעמק בית שאן בכ"ט בטבת תשנ"ד, התרסק לפתע וכל נוסעיו נספו. אנחנו, חבריו לגדוד, היינו מוכי הלם וזעזוע עמוק, דווקא משום שאיש לא ציפה לנפילתו בתפקידו בגיל 47. היטיב לתאר את דמותו אהוד ברק בהספדו בבית העלמין בקריית שאול: "מנחמיה קורנת בכל עת מנהיגות טבעית וסמכות מוסרית טבעית, שמקורה בצירוף הנדיר כל כך של יכולת גבוהה, דוגמה אישית, צניעות אמת וערכים: פשטות, ישרות מוחלטת ואמיתיות – בכל מילה ומעשה".
אז אם יש את נפשך, הקורא, לדעת את המעיין ממנו שואבת הארץ הזו בדור האחרון תעצומות נפש, בִּיטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ וְכֹחַ בַּרְזֶל, אל מחזור קיץ 66 של הנח"ל המוצנח סור, הכר את נופליו, וידעת כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך.
