ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת 'אחרי מות-קדושים' פותחת בפסוק מעורר השראה אך גם מאתגר: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, ב). זהו ציווי שמכיל בתוכו מהפכה: קדושה אינה שמורה רק לכוהנים או למקומות מקודשים, אלא נדרשת מכל אחד ואחת. קדושה שאינה מנותקת מהחיים אלא נמצאת דווקא בתוך חיי היומיום: בין אדם לחברו, בין הורים לילדיהם, בשווקים, במערכת המשפט, ביחסים שבין חזקים לחלשים.
המסר הזה מהדהד גם במציאות הישראלית של ימינו, שבה החברה עומדת לעיתים במתח שבין אידיאלים מוסריים לבין מציאות טעונה. מקרים של עוולות חברתיות, אפליה, אלימות – כל אלו מזכירים עד כמה הציווי להיות "קדושים" עדיין חיוני ודחוף. פרשת 'קדושים' כוללת פסוקים שלכאורה נכתבו היום: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" – אל תישאר אדיש כאשר חייו של מישהו בסכנה; "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"– עיקרון שהוא אבן יסוד לכל חברה מוסרית. האם איננו רואים סביבנו כמה קשה ליישם את הערכים האלו? הפוליטיקה, הרשתות החברתיות, היחס לחלש – אלו שדות מבחן לערכי הקדושה שמצווה עליהם המקרא.
השיר "קדושה אני מבקש", של הרב משה צבי נריה זצ"ל, הוא ביטוי עז ונוגע ללב של שאיפה רוחנית עמוקה, שנאמר על ערש דווי. מילותיו האחרונות של הרב נריה, כפי שתועדו, היו: "קר לי… תחממו אותי בדברי תורה! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. תנו לי קצת עירוי דם לנפשי לחזק אותה ולחזק את תלמידי. אני מבקש! קדושה – אני מבקש. קודש הקודשים – אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל. תנו לי קדושת אהבת ישראל. לא סתם דיבורים, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל!".
השיר נפתח בחזרה על המילים "קדושה, קדושה, אני מבקש", ולאחר מכן "קודש הקודשים, אני מבקש". החזרה מדגישה את התשוקה העמוקה של הדובר לקדושה, ומעבירה את התחושה של קריאה נואשת ורצון עז להתקרב אל הקודש. הבקשה ל"קדושת ארץ ישראל" ול"קדושת אהבת ישראל" משקפת את התפיסה הציונית-דתית של הרב נריה, שרואה בקדושת הארץ ובאהבת העם יסודות מרכזיים בעבודת ה'. הדגש על "הרגשת קדושת עם ישראל" מדגיש את הרצון לחוות את הקדושה לא רק באופן רעיוני, אלא גם באופן רגשי וחווייתי.
גם בכתביו של ש"י עגנון, למשל בסיפור 'תהילה', עולה רעיון הקדושה הפשוטה, האנושית. תהילה, אישה זקנה וצנועה בירושלים, אינה דמות רבנית אך חייה מלאים בענווה, בצדק ובחסד. דרך דמותה מצייר עגנון קדושה שאינה שייכת רק לכוהנים, אלא לחיים עצמם – לשאלות, לפגיעות ולכאב.
רעיון הקדושה בסיפור 'תהילה' מאת ש"י עגנון הוא נושא עמוק ונוגע ללב, שמשתקף הן בדמותה של תהילה והן באופן שבו היא חיה את חייה ומתמודדת עם ייסוריה. למרות פשטותה החיצונית, הקורא מגלה אט־אט כי תהילה היא אשת מעלה, בעלת עבר עשיר של סבל, עמידה בניסיון, תיקון ומוסר פנימי. קדושתה נובעת דווקא מהצניעות שבה היא נושאת את ייסוריה, מהאחריות שהיא נוטלת על עצמה ומהחיים הפשוטים, המסורים והשלמים שהיא חיה.
תהילה איננה "צדקת ידועה", אך דווקא מתוך חייה השקטים, בלי רעש וצלצולים, קורנת קדושה שקטה, עמוקה ואמיתית. היא חיה כל חייה באבל מתמיד ובבקשת כפרה על מה שהיא רואה כחטא שעשתה – ניתוק הקשר בין בנה לכלתו המיועדת. היא בוחרת לא להתנחם, לא לברוח, ולא להאשים אחרים, אלא לשאת את כאבה בגבורה ולהקדיש את חייה לכפרה.
רעיון זה משתלב במושג "קדושת התשובה" ביהדות, לפיו אדם המתחרט באמת על מעשיו ומקדיש את חייו לתיקון – מגיע למעלה גבוהה מאוד. תהילה היא "בעלת תשובה" מהסוג העמוק ביותר – לא רק הכרה בטעות, אלא חיי תיקון תמידיים. הסיפור מתרחש בירושלים – עיר הקודש – ולא במקרה. עגנון בחר למקם את הסיפור בלב ליבה של הקדושה היהודית. הדמות של תהילה מתמזגת עם העיר – שתיהן עתיקות, סובלות, שותקות, מלאות חורבן אך גם יופי ואצילות.
הקדושה שורה על תהילה, כפי שהיא שורה על אבני ירושלים – קדושה שקטה, עמוקה, לא מצועצעת, אך נוכחת בעוצמה. תהילה מקבלת עליה את הסבל כדרך חיים – לא מתוך פסיביות, אלא מתוך הבנה עמוקה שזהו חלק מהקיום האנושי והיהודי. היא לא מחפשת להיפטר מהכאב, אלא להפוך אותו למשמעותי. בכך, היא מבטאת את הרעיון שלפיו סבל הנישא באמונה ובענווה – נעשה קדוש. בסיפור יש ניגוד בין חיצוניות לפנימיות: תהילה אינה נראית בעיני הסביבה כאשת מעלה, אך הסופר – שמתחיל להתעניין בה – מגלה את עולמה הפנימי. הקדושה האמיתית, לפי עגנון, איננה נראית לעין – היא מתקיימת בלב, בחיים הפשוטים, בנאמנות לערכים פנימיים.
תהילה היא דמות מקודשת לא עקב מעמדה, או מפני שהיא מקיימת מצוות רבות לעיני כל, אלא בשל הדרך שבה היא חיה – דרך של ענווה, אחריות, תשובה, אהבה וכפרה.
הקדושה בסיפור היא קדושה "מהלכת", שקטה, יהודית מאוד – שמתגלה דווקא במקום של שבירה, אבל עם תקווה.
אולי דווקא בתקופה של קרע חברתי, ניכור, ומשבר אמון – המסר של פרשת 'קדושים' הוא קריאה להחזיר את המוסר למרכז. לא קדושה של טקסים בלבד, אלא קדושה שבמעשה הקטן: במילה טובה, בהקשבה, בצדק.
קדושים תהיו – לא כי אתם מלאכים. אלא כי אתם בני אדם.
