הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כל תינוק של בית רבן מכיר את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" 'שבפרשת קדושים', ויודע לצטט את דברי רבי עקיבא שאמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". אולם יישומו של הכלל – כלל לא קל. רבי יהושע טרונק מקוטנא היה נאנח על כך ונהג לומר: "אכן 'וְאָהַבְתָּ' הוא כלל גדול בתורה, אבל עדיין איננו כלל גדול בחיים". עובדה זו עולה גם מההסבר הידוע של חז"ל למות תלמידי רבי עקיבא. מותם נגרם לפי הגמרא "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה", ולדברי המדרש מכך ש"היתה עיניהם צרה אלו באלו" (ב"ר סא, ג).
סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא מעורר תמיהות רבות, ובעקבותיהן מתקבלת על הדעת התפיסה שלא מדובר בתלמידים שישבו לפני רבם בבית המדרש, אלא ביהודים שהלכו לאורו ולפי הוראתו, והתגייסו למלחמת בר-כוכבא נגד השלטון הרומאי, שהסתיימה במותם של רבבות יהודים. הפעם ברצוני לצעוד בעקבות התפיסה המסורתית, לפיה מדובר על תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אשר מתו בחטאם. בהתאם להבנה זו פירש המהר"ל שהתלמידים הללו זלזלו זה בזה, והמהרש"א הסביר שהם דיברו לשון הרע זה על זה.
ההולכים בתפיסה זו מתקשים בעיקר בשאלת הפער הבלתי נתפס בין דברי רבי עקיבא לבין יישומם בפועל על ידי תלמידיו. התלמידים בוודאי שמעו מרבם את אמירתו ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והכירו את פתגמו: "חביב אדם שנברא בצלם… חביבין ישראל שנקראו בנים למקום…." (אבות ג, יד). כיצד קרה שכל רבבות תלמידיו של המחנך הדגול לאהבת הזולת נכשלו בחוסר כבוד זה כלפי זה? התשובה המקובלת לכך היא שלא מדובר בחוסר כבוד הדדי במושגים שלנו, אלא ברמה עדינה ודקה מן הדקה של חוסר כבוד. כאן מתעוררת שאלת המשך בדבר הפער הגדול בין החטא ועונשו: האם חוסר כבוד בדקות, דינו מיתה קולקטיבית של אלפי בני תורה במחלה קשה?
על כך נהוג להשיב "שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" (יבמות קכא, ב), וחטאם נחשב חמור ביותר לאור מעלתם הרוחנית הגבוהה. המהר"ל הוסיף שהזלזול של תלמידי חכמים אלה זה בזה נחשב כזלזול בתורה עצמה, וזלזול בתורה הוא בוודאי חטא חמור ביותר (נתיב התורה, יב). נציין עוד שהיה זה רבי עקיבא עצמו שדרש על הפסוק: "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב ע"ב), ומכאן שדווקא מתלמידי החכמים שלו הייתה ציפייה שיכבדו זה את זה ביותר.
המהר"ל מסביר לשיטתו גם את עיתוי המגפה בין פסח לעצרת, בכך ששבעת השבועות של ספירת העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה, ובהם אמורים להתקדם ולהתעלות מדרגה אחר מדרגה עד לשער החמישים. לכן, בתקופה זו יש הקפדה יתרה על חיזוק כבוד התורה, ומידת הדין מתוחה על מי שנכשלים בכך. המסקנה שעולה מהדברים היא שבימי הספירה יש להתמקד בהכנה לקבלת התורה על ידי תיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", כדברי ה'שפת אמת': "ועל זה ניתקן ימי הספירה תיקון המידות, להיות ראוי אחר כך לקבל התורה".
האתגר הגדול הוא של ימים אלה הוא, כאמור, להפוך את הכלל שבתורה לכלל גדול בחיים. כיצד עושים זאת? הרמב"ם מפרט את דרכי היישום של המצווה 'ואהבת' בחיינו וכותב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו… לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבוד חברו כמו שרוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות דעות ו, ג, מהדורת הרב קאפח).
בזמננו האפשרויות להיכשל בכיבוד האחר ולהתכבד בקלון החבר, גדלו ועצמו במאוד מאוד. כל אדם יכול לפרסם פוסט בפייסבוק, ציוץ בטוויטר, או אמירה פוגענית בכל רשת חברתית אחרת, ולפגוע בכבוד אדם באופן שיהפוך לכדור שלג מתגלגל. חוג אוהביו וזרש אשתו יגלגלו את הדברים הלאה והלאה, יוסיפו עליהם כהנה וכהנה, יהדהדו אותם מעלה מעלה ויגררו איתם רבים ורבות להרבות דברי ריבות. רוב הדברים לא יהיו ענייניים אלא אישיים, ומטרתם לנצל את ההזדמנות להטיח באותו אדם כל מירמור וקינטור שיש בליבם נגד אותו פלוני ונגד הארגון, המגזר או הציבור איתו הם החליטו לזהותו.
בימים אלה, אנו מתחילים את המחצית השנייה של ימי ספירת העומר, ואצל רוב הציבור מנהגי האבלות על מות תלמידי רבי עקיבא מתקרבים לסיומם. האם בימי הספירה שחלפו ראינו שינוי בעניינים של כבוד הדדי? האם יש סיכוי שמתבצע חשבון נפש אמיתי, כל אדם עם עצמו בשאלה במי פגעתי? כיוון שאינני נמצא ברשתות החברתיות אודה למי שיעדכן אותי, שיחד עם הזיפים שבימי הספירה עולים בלחיינו, גם ניצנים של כבוד זה בזה נראו בארצנו.
