זאת נחמתי בעניי

"לכל שבת", אומרים בצבא, "יש מוצאי שבת". כיוצא בו, לכל "שבעת ימי שמחה", או להבדיל שבעת ימי אבל, יש את ה"ויהי (לשון וי, קינה נהי ובכי) ביום השמיני" שלו, או את ה"אחרי מות" שלו.

בחלוף ההתרגשות הגדולה, המון המלווים, מגיע הרִיק הגדול. השקט שלאחר ה'שבעה'. חדרי הבית מתרוקנים מהמולת המנחמים, והאבל נותר לבדו, הוגה ובוהה בחלל (תרתי משמע), מחפש יד תומכת, שתסעד אותו גם "אחרי מות", ביום "שאחרי". הטבח הנורא והמלחמה שבעקבותיו, כקודמותיה, הותירו חללים רבים, ומספרם עולה ל"ע משבוע לשבוע. אלפי משפחות, ועימן רבבות חברים וידידים, מצטרפות למעגלי השכול ומנסות להתמודד עם האובדן הנורא. חלקן מנסות להתנחם בפעולות הנצחה שונות, וחלקן מסתגרות בבתיהן וממאנות להינחם.

בעולמה של מסורת ישראל נקבע סדר מיוחד גם לניחום אבלים, ואף זמנו נקצב. ולא מדובר רק במנהג או נוהג, אלא בהלכות נורמטיביות מחייבות. חז"ל גם הורונו ש"גזרה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודשים". האמורא רב דרש זאת מהפסוק בתהלים (לא, יג) "נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד", מה כלי שאבד – משתכח מן הלב בחלוף שנה, אף המת כן.

יתר על כן. מדברי שמואל עולה שלשיטתו, אפשר שכבר בחלוף חודש המת משתכח – או "גזירה עליו שישתכח" – מן הלב. לפיכך, לדעתו אין להספיד אדם שנפטר פחות מ-30 יום לפני הרגל שמא יבוא להספידו גם בחג עצמו, אבל אם נפטר יותר מ-30 יום קודם הרגל, אין חשש כזה, שכן לדעתו המת משתכח מן הלב לאחר פרק זמן זה.

המציאות, כך דומה, שונה לחלוטין. בעיניי, ראיתי אב שכול שאיבד את בנו במלחמת יום כיפור. למראית עין וכלפי חוץ, חזר האב למעגל החיים, ראה עם רעייתו בנים ובני בנים, רווה נחת מצאצאיו האחרים ושמח בשמחתם, ואף המשיך לכהן במשרות רמות ונישאות, מוקף גלי אהדה ואפילו הערצה. אבל בכל פעם שהיו מזכירים את הבן שנפל, היה אביו נאלם דום. באחת, כאילו נפסקה חיותו, ולמרות שחלפו כיובל שנים מאז נפילת הבן, חש האב את הכאב הצורב בבשרו, משל אירע הדבר אירע לפני דקות ספורות. כולו כואב, דואב, דומע ודומם.

כבר במקורות הקדומים ניתן למצוא עדויות על הורים שסירבו ל"הינחם". הדוגמה המפורסמת ביותר היא אולי זו של יעקב אבינו. גם כאשר באו "כל בניו וכל בנותיו (לפתע פתאום, כאן 'נולדו' לו גם בנות רבות, ולא רק דינה) לנחמו – וימאן להתנחם". מכאן, "בשינויים המחויבים", מודעה גדולה גם לימינו: כל עוד לא מובא המת לקבורה, והוא בגדר "חטוף" או "נעדר", אין נפש קרוביו יכולה לשוב למקומה. ולא אחת, אין היא מסוגלת להאמין שהנפטר איננו ולא יחזור עוד.

בזיכרונותיו, מספר יצחק נבון ע"ה, נשיאה החמישי של מדינת ישראל, על מחזה מכמיר לב שהיה עד לו: בשנה הראשונה לעצמאות ישראל ליווה את יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק, במסעו בארצות דרום אמריקה. לאחר יום ביקורים מרגש וגדוש, שבו זכה שפרינצק לאהבה אין קץ, נכנס יצחק נבון בשעת לילה מאוחרת לחדרו במלון, כדי לבדוק מה שלומו. שפרינצק ישב ליד השולחן הקטן שבחדר, שעליו ניצבה תמונה קטנה של בנו שנפל במלחמת השחרור, ומירר בבכי ללא הרף.

וכמאליה מהדהדת נבואת של ירמיהו (יג, יז): "ְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה, וְדָמֹעַ תִּדְמַע, וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". ללמדך, שלא כל מה שרואים מחוץ, משקף את שבלב פנימה. גם כאשר מוקף האבל או בן המשפחה השכול במאות ידידים ובני משפחה, העוטפים אותו בחום ואהבה, מנסים לסייעו ולסעדו, חש הוא לעיתים בדידות ויגון שאין למעלה מהם.

ביטוי עז לבדידות זו – שאינה זהה עם 'לבדיות' – נתן הרי"ד סולוביצ'יק ע"ה בדברים שאמר לאחר פטירת רעייתו האהובה, אשת נעוריו, טוניה. בחלוף חודשים שבהם סעד אותה, בביתו ובבית החולים, הכריעה גם אותה המחלה הקשה והארורה. גם בחלוף כמה שנים מאז פטירתה, לא שבה רוחו לאיתנה. "האבלות שברה לא רק את חצי גופי כי אם את כל גופי, רוחי ונשמתי", כתב הרב לידידו, השר ח"מ שפירא, זמן מה לאחר מכן. "גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע ומורתח, כי כל עולמי התמוטט וחרב… יגוני מעיק עלי ואני נופל תחת נטל הצער ובדידות".

"אחרי מות" אינה אפוא רק נקודת ציון כרונולוגית, קטנה, מקומית, אלא "קו פרשת מים" ארוך, רב שנים. אישי, נפשי, אינטימי. "מה שהיה" לא יהיה עוד, ולמרות החזות החיצונית שמשדרת לעיתים כוח, חוזק ועוצמה, שברי הלב, הפצוע לרסיסים, כמו "כל הקרעים" – אינם תמיד מתאחים.

מציאות זו קוראת לכולנו גם למודעות, גם לרגישות. בן משפחת השכול אינו יכול להיבחן ולהימדד במבחן רגיל של בני אנוש. כך צריך להיות גם היחס אליו. לאו דווקא רחמים ונחמדות כלפי ה'מסכן', מעשים שלעיתים רק מגבירים את עוצמת הכאב, אלא רגישות ואנושיות של אמת, מלב אל לב.  הציון "אחרי מות" מלמד שלא ניתן לרפא לחלוטין את כאב האובדן, אך ביכולתה של הקהילה הזוכרת את הנפטר ומחזקת את בני משפחתו להקל מעט על הבדידות והכאב. ולא לחינם ברכת התנחומים המסורתית היהודית כוללת את הניסוח "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". יש בה רצון להעניק לאבל תחושת הזדהות. אפילו אבלו – גדול מנשוא הוא, ואבל יחיד הוא, עדיין הוא נשאר חלק מהקהילה הגדולה והתומכת של כל שאר "אבלי ציון וירושלים", ולעולם לא יצעד לבד.

לנוכח כל אלה, קריאת הקב"ה למשה רבנו "אחרי מות", ביום שאחרי, "בזאת יבוא אהרון אל הקודש!", נראית משונה במקצת. על פני הדברים מדובר בציווי קר, מנוכר, ללא מילה אחת של נחמה או השתתפות בצער. התורה, כדרכה, חוסכת בתיאור רגשות. פרט לדממתו הנוקבת של אהרון, איננו שומעים דבר על תחושותיו בעקבות מות שני בניו. גם כאבה של אמם אלישבע היא בחזקת נעלם ונסתר.

אבל אולי יש בקריאה לעשות מעשה, ו"בזאת לבוא אל הקודש", נחמה פורתא. אכן, העולם של "אחרי מות" לא יהיה עוד כשהיה. רחוק מזה. ובכל זאת, החיים חייבים וצריכים להמשיך, ואפשר שעם החזרה למעגל החיים יבוא גם תיקון – ולו קטן – לשבר הנורא.