אוראל רוני-בלבזמן שאזעקות נשמעו ברחבי הארץ, אלפי קשישים ואנשים עם מוגבלויות מצאו את עצמם בסכנה כפולה: לא רק מהאיום החיצוני, אלא גם מחוסר היכולת להגיע בזמן הקצוב למרחב מוגן. מבצע "עם כלביא", תחת איום טילים כבד מאיראן, נחשף בעוצמה הפער בין ההיערכות של המדינה לנגישות במצב חירום, לבין המציאות של קשישים, אנשים עם מוגבלות ומי שאינם יכולים פשוט "לרוץ למקלט". אמנם המערכה מול איראן כבר נראית כמו סיוט רחוק, אך עדיין נורים טילים, וגם רעידות אדמה הן סכנה אפשרית במדינה. ונגישות היא לא מותרות – היא חובה
"הייתי במרכז המסחרי העירוני, כשפתאום התחילה אזעקה. המרחב המוגן היה קרוב, אבל בשבילי הוא היה רחוק", מתארת שפרה (שם בדוי), שנפצעה בצעירותה בתאונת דרכים קשה ומאז היא מתקשה בהליכה. "אנשים טובים מסביב סייעו לי להגיע, תוך שהם מאיצים בי ללכת מהר", היא מחייכת, "אני לא יכולה ללכת מהר. עד שהגעתי למקלט – כבר נגמר הזמן".
מאז, למרות שהיא גרה לבד, שפרה לא יוצאת מהבית בזמן מלחמה. הממ"ד בביתה נמצא בקומת המרתף. "כשיש אזעקה זה קצת מפחיד, לפעמים יש לי התראה לפני כן בטלפון, אני יורדת עם הקב לממ"ד, אבל אני לא יכולה לרדת מהר כמובן", אומרת שפרה. "לרוב אני מספיקה להגיע בזמן, לפעמים עוד במדרגות אני כבר שומעת את היירוטים ממקומות סמוכים. אם הייתה אפשרות להוסיף מעלון למדרגות בבית, זה היה עוזר מבחינת המהירות. ובחוץ, אם היו מיגוניות ליד מרכזי קניות, הייתי יכולה לצאת ועדיין להספיק להגיע למרחב מוגן במקרה של אזעקה".
"אנשים טובים מסביב סייעו לי להגיע, תוך שהם מאיצים בי ללכת מהר. אני לא יכולה ללכת מהר. עד שהגעתי למקלט – כבר נגמר הזמן"
הישרדות בלתי נתפסת
אמה של אורית היא בעשור העשירי לחייה. "היא גרה בבניין ישן ללא מרחב מוגן בדירה. והיא גם לא מסוגלת להגיע למרחב כזה. מדובר באישה שסובלת מדמנציה ויש לה מאה אחוזי נכות. יש לה מטפלת בה היא תלויה באופן מלא". אורית מספרת על מה שחוותה במהלך מבצע "עם כלביא" עם אמה: "אמא שלי לא כל כך הבינה מה קורה, היא הבינה שיש פעילות חריגה. לו הייתה יכולה להשתמש בכיסא גלגלים, היה ניתן לפחות להוציא אותה לחדר מדרגות, למרות שבמלחמה האחרונה היה צריך מרחב מוגן יותר. בנוסף, אחרי שתי נפילות שהיו ממש מול הבית של אמא שלי, המטפלת שלה הייתה במצב חרדתי קשה מאוד. הבנתי שאם אני מאבדת את המטפלת, אני מאבדת את אמא שלי. בשגרה קשה למצוא מטפלת חלופית, אבל בעת מלחמה זה כמעט בלתי אפשרי".
אורית פנתה לעירייה בבקשת עזרה שיפנו את אמה למקום מוגן בו תוכל לשהות – מלון, בית הארחה, אך התשובה שקיבלה היו שאין מקום מוגן עבורה. אמנם קיימת רשימת המתנה, אך אמה אינה עומדת בקריטריונים משום שאינה מטופלת על ידי הרווחה. "זה לא אמיתי. האם היא לא אזרח במדינה? לא ישנתי לילות, זה פשוט היה נוראי, זו הישרדות בלתי נתפסת", אומרת אורית בכעס.
היא החליטה לפנות לעמותת "נגישות ישראל", בה היא מתנדבת בעצמה. "פניתי למיכל, מנכ"לית העמותה, וביקשתי עזרה להעביר את אמא למקום מוגן. התברר שבכל בכל חיפה אין בתי אבות ממוגנים. בסופו של דבר, נמצא אחד בדאלית אל-כרמל. קיבלנו את כל מה שצריך מהרגע להרגע, פינינו את אמא ואת המטפלת מהבית. תודה לא-ל שזה הסתכם ב-3 ימים עד שהסתיימה המלחמה".
"הנגשתי 5 מקלטים עבור אנשים עם מוגבלות: ביקשתי שיניחו שם רמפה, כי אם יש מדרגה אפילו בגובה של 2 ס"מ, אדם עם כיסא גלגלים ממונע לא יכול לעלות. זה כמו לבוא לשוקת ולגלות שאי אפשר לשתות ממנה"
נגישות היא לא לוקסוס
אורית עצמה היא נציגת עמותת "נגישות ישראל" זה 9 שנים בכרמיאל, שם היא גרה. "הנגשתי 5 מקלטים עבור אנשים עם מוגבלות. כלומר ביקשתי שיניחו שם רמפה, כי אם יש מדרגה אפילו בגובה של 2 ס"מ – אדם עם כיסא גלגלים ממונע לא יכול לעלות. זה כמו לבוא לשוקת ולגלות שאי אפשר לשתות ממנה".
absolutvision-unsplash
לרשויות המקומיות היא מציעה, "בכל עיר גדולה ישנם בתי מלון ומוסדות ציבוריים שאינם פעילים בעת מלחמה. מבנים אלו ניתן להנגיש ולפנות אליהם אנשים עם מוגבלות. צריך שיהיה ממונה שיתפעל את המנגנון הזה. אי אפשר לשבת שאננים." אולם, את השינוי לטווח הארוך רואה אורית בחינוך דור העתיד. "החינוך צריך להגיע מהגיל הרך", היא מסבירה. "אנחנו מעבירים פעילות לילדים בקייטנות בחופש הגדול, ומגלים שילדים מודעים הרבה יותר ממבוגרים. הם מביאים דוגמאות מדהימות לשלטים שהם שמו לב אליהם בדרך. בנוסף, אנחנו נותנים להם להתנסות – לשבת על כיסא גלגלים ולצלוח מכשולים קטנים כמו עלייה על דשא באמצעות יריעות דשא שאנחנו מביאים. גם בהדרכות למבוגרים אנחנו מאפשרים להתנסות בישיבה על כיסא גלגלים, כך אפשר לראות את חשיבות ההנגשה של נותני השירות, לדוגמה גובה דלפק מתאים שלא ייצור חיץ וחוסר נעימות ועוד".
"מסקר שעשינו יחד עם 'ג'וינט ישראל' במלחמה, ל- 42% מתוך כלל המשפחות של אנשים עם מוגבלות אין מרחב מוגן נגיש. זאת בנוסף ל- 50% מהקשישים בישראל שמתמודדים עם מוגבלות", אומרת עו"ד מיכל רימון, מנכ"לית עמותת 'נגישות ישראל'. "המטרה שלנו היא לקדם את השילוב ואת העצמאות של אנשים עם מוגבלות וקשישים בחברה בכבוד, בשוויון, בזכות ובעצמאות מרבית. הנגישות אינה מטרה, כי אם היא אמצעי להשגת אותה מטרה של שילוב אמיתי".
"בשביל אדם עם מוגבלות הצירוף 'מרחב נגיש' אינו מספיק. נגיש למי? אם מישהו צריך לשכב, יש לו מיטה שם שהוא יכול לשכב שם? אם מישהו צריך מקום שקט עבור ילד עם אוטיזם, יש שם?"
"האופן בו אנו פועלים מתפתח עם השנים", מוסיפה מיכל. "כשהתחלנו לפני 25 שנה, מדינת ישראל לא הייתה נגישה בכלל, דיברו אז רק על נגישות פיזית ולמספר מצומצם של מוגבלויות. עם הזמן הבנו שזה לא מספיק רק להנגיש הגעה למקום, אלא גם את השירות הניתן במקום על סוגיו השונים – פרונטלי, טלפוני, דיגיטלי וכו'. כל שירות כזה מצריך נגישות אחרת."
"ישראל נכנסה מאוחר יחסית למסלול הנגישות, אבל היא רצה מאוד מהר. היום ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמחייבת הדרכות שירות לכל נותני השירות לציבור הכללי, שזה דבר עצום", מסבירה מיכל ומוסיפה: "אנחנו חייבים לוודא שגם בחירום כולם יכולים להשתלב, בין אם זה להשתלב בלקבל את המידע מציל החיים, לקבל את ההתראות ובין אם להתפנות למקומות מוגנים כמו כולם".
מיכל נזכרת באפיזודה שקרתה לה אחרי שנשאה הרצאה בנושא, באפריקה. "אישה בכירה מאוד, שפעילה בהקמת מחנות פליטים, ניגשה אליי ואמרה: 'את לא חושבת שזה לוקסוס לדרוש נגישות בחירום?' אחרי שהתאוששתי מההלם, השבתי לה: 'מי נותן לך את הלוקסוס להחליט מראש של-20 אחוזים מהאוכלוסייה, אנשים עם מוגבלות, אין סיכוי להינצל או שהוא ירד משמעותית??".
לא לחכות לאסון הבא
ב-7 באוקטובר, שעה וחצי לאחר האזעקה הראשונה, 'אפוד סגול ישראל', מיזם מטעם העמותה להיערכות ומוכנות לאירועי חירום, סיוע נגיש ומותאם בעת התרחשות מצב חירום, והמשך סיוע וליווי בתקופת שגרת החירום לאחר האירוע – כבר היה בפעולה. "הראשונה שסייענו לה הייתה אישה שגרה אצל בתה בשדרות", נזכרת מיכל. "מצאנו לה מקום נגיש במקום צפוני יותר בארץ רחוק מהאזעקות שהיו אז". בהמשך פינתה העמותה קשישים ואנשים עם מוגבלות מאשקלון לבתי מלון, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הרשות המקומית ואגף הרווחה, "הרעיון היה שאנו לא רק מפנים, אלא דואגים להתאמה בין הצרכים של האדם לבין הנגישות בחדר", מסבירה מיכל. "לדוגמה, אדם שצריך מנוף למיטה, וידאנו שניתן להזיז את המיטה על מנת להרכיב אותו. בנוסף, דאגנו לרצף נגישות, כלומר, אדם עיוור לא מכיר את האזור החדש, בשבילו לצאת לקניות זה מפחיד. לכן, מתנדבי אפוד סגול היו בקשר עם בתי המלון, עזרו לאנשים עם מוגבלות והיו איתם בקשר טלפוני רציף".
גם במערכה האחרונה מול איראן, העמותה פעלה ואף קצרה את פירות ההיערכות המוקדמת במקרים מסוימים. "בטיל האחרון שנפל בבאר שבע, היה צריך לחלץ אם ובנה, שניהם בכיסאות גלגלים, ששהו בדירה בבניין שנפגע באופן קשה", משחזרת מיכל. "הגענו עם הרכב הנגיש של האפוד הסגול כדי לאסוף אותם לאחר החילוץ. פתאום הבחנתי באחד מאנשי יחידת החילוץ שלובש את האפוד הסגול. הוא אמר לי כמה הכלים שנתנו בהדרכה סייעו להם לדעת איך לבצע חילוץ מורכב כזה. הם רכשו כיסא מילוט שבזכותו הם הצליחו לחלץ אישה ובנה בצורה נגישה ומכבדת, ומבחינתי זה היה רגע מרגש מאוד".
"רוב הרשויות המקומיות אמנם פרסמו את פריסת המקלטים הציבוריים והמרחבים הציבוריים המוגנים, אבל כמעט כולם לא הזכירו הסדרי נגישות, למרות שיש תקנות וחקיקה בנושא. מעטים מאוד התייחסו לכך", מספרת מיכל בצער. "בשביל אדם עם מוגבלות הצירוף 'מרחב נגיש' אינו מספיק. נגיש למי? אם מישהו צריך לשכב, יש לו מיטה שם שהוא יכול לשכב שם? אם מישהו צריך מקום שקט עבור ילד עם אוטיזם, יש שם? קיימים מקומות נגישים, אבל כשאדם עם מוגבלות מגיע הוא זקוק להתאמות נוספות".
לסיום, מיכל מבקשת להדגיש את חשיבות השיח בנושא. "חשוב לדבר על זה ולא לחכות לאסון הבא ולגלות אז, ברעידת אדמה ח"ו, ששוב אנחנו באותו 7 באוקטובר ושוב אין פתרונות. צריך לחשוב על המכלול, על האתגרים הייחודיים מאוד, ולוודא שאנחנו כחברה לא משאירים אף אחד מאחור. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו".
