כבוד זה בזה

עם תום תקופת האבלות ומיעוט השמחה של ימי ספירת העומר, ועל רקע אירועי תקופתנו והמתרחש בתוך החברה הישראלית, עולים ביתר שאת הרהורים על הימים ההם והזמן הזה.

אחד מהרהורי התקופה שלא מרפה עוסק במגפה שפרצה בקרב תלמידי רבי עקיבא, בתקופה שאחרי חורבן בית שני, בסביבות 100 לספירה. על פי התלמוד במסכת 'יבמות', מתו במגפה הזו, שהתרחשה בין פסח לל"ג בעומר, 24,000 תלמידי רבי עקיבא.

התלמוד גם מסביר מדוע התרחשה המגפה שפגעה בכל כך הרבה תלמידי רבי עקיבא, זה שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", וכך לשון התלמוד: "וכולן מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". התלמוד לא אומר שתלמידי רבי עקיבא מתו מפני שפגעו באופן אקטיבי האחד בשני – ביישו, העליבו, השפילו וכיוצא בזה. התלמוד אומר שהמגפה באה לעולם משום "שלא נהגו כבוד זה בזה".

ראוי שמשפט הזה יהדהד בחלל האוויר הישראלי לא רק כמתאר אירוע היסטורי, אלא כתמרור אזהרה להווה ולמתרחש כיום. רבי עקיבא הוא זה שהניח לפתחו של העם היהודי את הכותרת הערכית שתהא בסיס חייו, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והנה באו תלמידיו ולא השכילו ליישם את הכלל הזה בחיי המעשה, בהתנהלות החברתית היומיומית, ועל כך באה המגפה, על פי התלמוד.

פירושים רבים ניתנו לפסוק המכונן הזה "ואהבת לרעך כמוך". זהו פסוק המגדיר את היחס החברתי הבסיסי של אדם לאדם. אחד ההסברים הפשוטים למשפט הזה הוא שהמילים הללו עוסקות ביכולת לקבל כל אדם כפי שהוא, בצלמו כדמותו. כמוך – כפי שהיית רוצה שינהגו בך, שיתייחסו אליך, שיאהבו אותך. זו בדיוק היכולת הנדרשת מאדם בעל אינטליגנציה רגשית להכיל את השונה, את הדעה האחרת, את הסגנון האחר, את ריבוי הגוונים וההשקפות. זו היכולת לאהוב את הסובבים מתוך כבוד לצלם א-לוהים שבכל אדם. כאשר בני אדם לא מסוגלים להתעלות ולנהוג כבוד איש ברעהו – באה המגפה ומזכירה לאנושות שלהתנהגות הזו יש מחיר. מי שלא מסוגל לנהוג כבוד באחר, שלא יצפה שינהגו כבוד בו בחייו.

המגפה הכואבת היא אחת הסיבות למנהגי האבלות, גידול הזקן ומניעת חתונות ושמחות בימים שבין פסח לל"ג בעומר. הפסקת המגפה היא אחת הסיבות לשמחה, למדורות ולהילולה בל"ג בעומר. נכון לומר שאם הקלקול בא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, התיקון של כולנו צריך להיות בהגברת הכבוד ההדדי, מתוך ערך היסוד האנושי שלנו – של "חביב אדם שנברא בצלם – כי בצלם א-לוהים עשה את האדם.