מערכת שבתוןהרב יחיאל וסרמן – נשיא עמית של תנועת המזרחי העולמי
השבוע, חגגה מדינת ישראל 76 שנים להקמתה, וגם ברוב הקהילות היהודיות בתפוצות צוין אירוע חשוב זה. אך בניגוד לשנים הקודמות, השנה ברוב הקהילות היהודיות בתפוצות היו האירועים שונים במקצת באופיים ובמספר המשתתפים בהם.
לאורך כל השנים מאז הקמת המדינה, יום העצמאות של מדינת ישראל בקהילות היהודיות היה אירוע משמעותי אשר צוין בגאווה, בשמחה ובריש גלי. דגל מדינת ישראל הונף בראש חוצות, בבתי הכנסת, במרכזיים קהילתיים, גם בקמפוסים השונים שבהם לומדים סטודנטים יהודים, ואף בבתים פרטיים. כמו כן, התקיימו מצעדים שבהם השתתפו אלפי איש ברחובות הראשיים של הערים הגדולות בעולם, נערכו מסיבות המוניות וקבלות פנים, והחשוב מכל – החג התנהל באווירה שמחה ובתחושת התעלות, בהזדהות עם מדינת ישראל. בתקופה שבה התגוררנו בלוס אנג'לס, שם כיהנתי כנציג ההסתדרות הציונית העולמית, יום העצמאות היה יום חג ממש בקהילה היהודית והוא הורגש היטב בעיר.
השנה, מספר האירועים היה קטן. היו אלה אירועים קהילתיים, חברתיים, שהתאפיינו באווירה מאופקת ונערכו בצניעות. כמעט שלא נערכו מצעדים ברחובות הערים. במקומות רבים לא הונף דגל ישראל, לא התקיימו מסיבות במקומות ראשיים והומים, אלא רק בבתי כנסת או במרכזים קהילתיים, תחת אבטחה כבדה של כוחות ביטחון יהודיים ומקומיים.
מאז 7 באוקטובר פוקד את העולם המערבי גל אנטישמיות עצום, שכמותו לא זכור עשרות שנים, בייחוד במדינות שבהן יש ריכוזיים יהודיים גדולים: ארצות הברית, צרפת, בריטניה ומדינות אירופה המערבית. אך לא רק שם. גם בחלק ממדינות אחרות שבהן מתגוררים מספר נמוך של יהודים, התופעה קיימת. האבטחה סביב בתי כנסת, בתי ספר ומוסדות יהודיים וישראליים תוגברה, מספר המתפללים הפוקדים את בתי הכנסת ירד, מספר האירועים התמעט, מספר הסועדים במסעדות היהודיות פחת בצורה דרסטית, יהודים רבים נמנעים מלהגיע או להופיע במוסדות יהודיים. בנוסף, יהודים רבים החלו להופיע ברחוב ללא כל סממן יהודי – בין היתר, רבים חדלו להסתובב ברחוב ובמקומות העבודה עם כיפה, ובמקום זאת חובשים כובע. בבתים רבים החליפו את השם בתיבות הדואר וגם הוסרו המזוזות.
בקמפוסים השונים ברחבי ארה"ב שבהם לומדים סטודנטים יהודים, מתקיימות הפגנות פרו-פלסטיניות, הוקמו אוהלי מחאה והתפתחו עימותים. אלו התפשטו גם לרחבי אירופה המערבית. ההפגנות הפכו להיות מאורגנות, המוניות ואלימות מאוד בקמפוסים השונים.
"מה שחוויתי בחצי שנה האחרונה לא חוויתי מעולם, ולא חשבתי שזה עלול לקרות", סיפרה לי בשיחה טלפונית אחת מחברות הקהילה היהודית בהולנד.
למונח 'אירוע אנטישמי' יש משמעות רחבה, שכן הוא כולל אלימות מילולית, ובכלל זה דברי שנאה הנאמרים במרחב הציבורי כלפי אדם בודד או כלפי קבוצה, דברי נאצה המתפרסמים ברשתות החברתיות, כתבי נאצה הנכתבים במקומות ציבוריים וכתובות גרפיטי. וכמובן, אלימות פיזית כמו הכאה, דחיפה, יריקה ותקיפות פיזיות. נכון לעכשיו, מרבית האירועים אינם פגיעות פיזיות חמורות, אך האווירה הכללית בקרב היהודים בגולה היא שליהודים אין היום ביטחון אישי במרחב הציבורי. בתקופה האחרונה ביקרתי במדינות אירופה המערבית, ואני מעיד כי זו לא חוויה נעימה, בלשון המעטה, להסתובב ברחובות. כידוע, הוראות הביטחון הן שרצוי להימנע להסתובב במקומות הומים מאדם עם סימנים יהודיים גלויים.
השנה מספר האירועים בתפוצות לחגיגות יום העצמאות של ישראל, היה קטן – אירועים קהילתיים שהתאפיינו באווירה מאופקת ונערכו בצניעות
לראשונה, יהודים רבים כמעט בכל העולם חשים חוסר ביטחון לשלומם. כאן המקום לעשות הבחנה ברורה בין צפון אמריקה לאירופה. דור ניצולי השואה, אשר הגיע לצפון אמריקה, ראה בהקמת מדינת ישראל אירוע היסטורי מכונן וגם חש כך כלפיה. עם הגיעם לארה"ב לאחר השואה האיומה, רובם לא חשבו אז על ארה"ב כמקום מגורים קבוע, אלא רק כמקום ארעי. עובדה: הם לא הקימו מוסדות קהילה חדשים או בתי ספר יהודיים, משום שסברו ששהותם במקום הינה ארעית. יחסם למדינת ישראל היה בעיקר אמוציונלי, והדבר בא לידי ביטוי בתרומות הכספיות הנדיבות, בהפגנת סולידריות, אך בעיקר בהתייחסות למדינת ישראל כמרכז הווייתו וקיומו של העם היהודי השב מהגלות.
במרוצת השנים חל שינוי בהתייחסות זו. הדבר בא לידי ביטוי בתחומים שונים: בשנות ה-60 הם החלו לבנות בתי ספר יהודיים, דבר המצביע על הרצון להשתקע; הושם דגש חזק יותר על לימוד השפה האנגלית ופחות לימודי עברית; הוקמו בתי כנסת חדשים ומרכזיים קהילתיים והחלה השתלבות הדרגתית בחברה האמריקאית. כיום, הדור השלישי לניצולי השואה רואה את ביתו בניכר. מדינת ישראל היא עובדה קיימת לגביהם, כאשר חלק מהעם היהודי יושב בה והחלק האחר מתגורר במקומות אחרים בעולם.
סיפורם של יהודי ארה"ב הוא יוצא דופן ומדהים, בכל קנה מידה. צאצאיהם של מהגרים ממזרח אירופה ורוסיה, אשר נמלטו מהרדיפות, הדלות והעוני בארצות מוצאם, או ניצולי שואה, שהגיעו מאירופה חסרי כל – הגיעו בארה"ב להישגים אדירים בכל תחומי החיים: שילובם במערכת הפוליטית הוא תופעה יוצאת דופן לעומת כל מיעוט אחר בארה"ב; נוכחותם בכלכלה מרשימה ביותר; ייצוגם במערכת האקדמיה מכובדת; שליש מכותבי התסריטים בהוליווד יהודים; הם הגיעו לעמדות בכירות בממשל ובמוסדות ציבור; ברשימת 400 העשירים בארה"ב – שליש מהם יהודים. חלק גדול נהנה משגשוג ומשפע, והחלק האחר חי חיי נוחות ורווחה (נכון, גם חלק לא מבוטל חי בעוני).
האנטישמיות הקלאסית בארה"ב הייתה נמוכה מאוד (נכון לפני חצי שנה). כמעט שלא היו ביטויים אנטישמיים בזירה הציבורית האמריקאית, וזיכרון השואה הוא חלק בלתי נפרד מהזהות האמריקאית במאבק נגד גזענות. בחודש האחרון חלה נקודת מפנה.
בערב פסח הרב אלי בוכלר, רב הקמפוס של אוניברסיטת קולומביה, השוכנת בלב התפוח הגדול במנהטן ניו יורק, קרא לסטודנטים היהודים באוניברסיטה זו להתרחק מהקמפוס משום שגורמי האבטחה אינם יכולים להבטיח את ביטחונם האישי. סטודנטים ומרצים באוניברסיטת היוקרה UCLA שבחוף המערבי חוששים להגיע לקמפוס. האוניברסיטה, שבה לומדים ומלמדים יהודים רבים ובה חוקרים ואנשי מדע, שוכנת מערבית לשכונת היוקרה "בוורלי הילס", שבה מתגוררים יהודים רבים. בימים אלה כוחות גדולים של שוטרים נמצאים במקום כדי להרתיע ולקדם פני הידרדרות.
במערב אירופה המצב חמור יותר, שם קיימות תופעות ואירועים אנטישמיים רבים, כמובן בהשפעת המהגרים המוסלמים הרבים שהגיעו אליה. לעומת ארה"ב, שם ליהודים יש ביטחון פיזי, אישי וקהילתי יחסי, במערב אירופה המצב שונה, ובמיוחד בצרפת, שם חיה קהילה יהודית גדולה המונה כ-600 אלף יהודים וגם בה מהגרים מוסלמים רבים.
"עכשיו אני מבין כי האנטישמיות שעליה שמעתי מסבא שלי יליד פולין, במספר הזדמנויות, היא דבר אמיתי. אני הולך ברחוב ורואה את הסיסמאות הנוראות על השלטים, אני שומע קריאות פוגעניות, אני חש את מבטי האימה כלפיי, אפילו שלא דוחפים אותי או נוגעים בי – וזה מפחיד", כך שח לי בשיחה טלפונית ידיד המתגורר ברובע ה-16 היוקרתי בפריז.
התמונה הכוללת מעוררת דאגה, ואפילו עמוקה, בקרב יהודי התפוצות. השיחות החברתיות, המשפחתיות, בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים מנתחות את המצב ועוסקות ברובן בשאלה: מה יהיה ולאן מועדות פנינו. ימים יגידו.
