ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)אב אחד היה קורבן לשוד דרכים, ולאחר ששדדו אותו קשרו אותו לעץ והמתינו לראש השודדים שיפסוק את דינו. מה רב היה כאבו של הנשדד, כאשר ראה שראש הליסטים העומד לפניו הוא בנו יוצא חלציו ולא אחר. הכאב והצער היו כפל כפליים. אזי הטיח האב בפני בנו: "בני, מה קרה לך? לאן התדרדרת? איך יכולת לעשות לי זאת? מה יצא ממך? מלסטם את הבריות ושודד בדרכים?!"
הבן לוקח את אביו הצידה ואומר לו שישחרר אותו בתנאי אחד. הוא מראה לו עץ עבות ואומר לו: "אם תצליח להזיז את העץ ממקומו, אשחרר אותך לחופשי". האב מנסה להזיז את העץ ואינו מצליח לנענע אף ענף אחד ממנו. "איני יכול", נאנק האב ועיניו זולגות דמעות.
עונה לו בנו: "בוודאי שאינך יכול. רק כאשר העץ היה שתיל רך, יכולת לעשות ממנו מה שרצית. אבל כיום, כאשר שורשיו כה עמוקים, מאוחר מדי להניעו או לעקור אותו ממקומו. כך גם איתי, איחרת את המועד", עונה הבן. "כאשר הייתי רך בשנים יכולת עוד להציל אותי, יכולת עוד להטיף לי דברי מוסר, ואילו אתה רק צחקת כאשר 'נטלתי' משהו או כשדיברתי על 'סחיבה', דבר שמביא בסופו של דבר ללסטם את הבריות. אז אמרת שזו סתם שובבות של ילדים והעלמת עין מדברים כגון אלה. כיום, כאשר שורשיי עמוקים בעולם הפשע, מאוחר מדי לעקור אותי מזה".
בפרשת "אמור" אנו פוגשים פתיחה ייחודית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים… וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם…" (ויקרא כא, א). רש"י, בעקבות חז"ל, מתעכב על הכפל: "אמור ואמרת" – למה פעמיים? ומסביר: "להזהיר גדולים על הקטנים" – כלומר, האחריות החינוכית של המבוגר כלפי הדור הבא. כאן טמון עיקרון יסוד במעשה החינוכי: החובה של המחנך – הורה, מורה או מדריך – לדבר, להסביר, להנחות, לא כציווי חד-פעמי אלא כתהליך מתמשך, אישי, רך ונוכח. חינוך אינו פעולה חד-פעמית, אלא "אמירה" חוזרת, רגישה וסבלנית.
volodymyr-hryshchenko
מכל כלי החינוך, המילים הן העדינות ביותר – אך גם המשפיעות ביותר. מילה יכולה לעודד, לרומם, לחזק – אך גם לדכא ולהכאיב. התורה בוחרת להתחיל את ההנחיה לכוהנים, קבוצה נבחרת בעם, דרך שיחה ולא דרך פקודה. לא "צַו", לא "דַּבֵּר", אלא "אמור". אמירה היא רכה, מזמינה, פתוחה. בהמשך הפרשה יפורטו גם איסורים ומצוות – אך ההתחלה, כמו כל מפגש חינוכי, צריכה להיות במילה טובה, בטון מרכך, בגישה של קירוב.
פתגם חכם בלאדינו מדגיש עובדה זו:
Si de tu pan no mearti de tu palavra menkotenti (אם לא שבעתי מלחמך, ממילותיך אשבע), שמרפרר ל"טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (משלי טו, יז).
"כמו במחזור המים בטבע, כל דיבור שלנו חוזר אלינו חזרה. דיבור הוא אנרגיה המשתחררת בצורת הבל היוצא מהפה כמו אד. אדים מטבעם עולים כלפי מעלה, מתמצקים לטיפות של מים וחוזרים אלינו לגשמיות כגשם. כך הדיבורים שלנו חוזרים אלינו להתגשם ונוגעים בנו ובכל מי שבסביבה. כגשם היורד על כולם באותה סביבה ללא הבדל, מצמיחים כל צמח ודיבור" (אֵלִי־זֶה לנדאו – התבונה דֶּרֶךְ הַשֵׁם).
מספיק שנתבונן ונלמד רק על פרשה אחת משלל הפרשיות שהדיבור בהן היה מיותר בעת האחרונה וגרמו נזק תדמיתי עצום למדינת ישראל באמירות מיותרות של פוליטיקאים ועסקני ציבור לשעבר: פרשת שדה תימן. כיצד התחילה, איזה רעש ומהומה חוללה בעולם כולו וכיצד הכל התברר כעורבא פרח. לא חבל? לא נחמץ הלב?
בחינוך הילדים שלנו – בגן, בבית ובקהילה – לעיתים קל לנו ליפול למקום של "מה אסור", "מה לא בסדר", "תיזהר". אך פרשת 'אמור' מזכירה לנו שדווקא איך נאמר את הדברים, חשוב לא פחות ממה אנו אומרים. המילה היא הגשר אל ליבו של הילד. "לפעמים הדברים הקטנים ביותר ממלאים הכי הרבה מקום בלב" – אומר פו הדוב בספרו של א"א מילן (1926). הספר מלא בדיאלוגים פשוטים אך עמוקים בין הילד (כריסטופר רובין) לבין הדוב פו וחבריו – המשקפים עולם רגשי של ילד וממחיש כיצד מילים פשוטות יוצרות קשר חזק בין עולמות.
ברונו בטלהיים בספרו הפסיכואנליטי "קסמן של אגדות" (The Uses of Enchantment)
1976, טוען שסיפורי ילדים (אגדות) הם הכלי שדרכו מבוגרים יכולים לדבר עם נפשו של ילד – גם על פחדים, קנאה, ומוות – כשהשפה הרגילה לא מספיקה.
"להזהיר גדולים על הקטנים" – הוא לא רק חובה, אלא גם השראה. הרעיון של אחריות הדור הבוגר על הצעיר חורג מגבולות הכהונה. זהו יסוד חברתי עמוק: בעולם שבו ילדים ונוער חשופים לאינספור מסרים – ברשת, בטלוויזיה, במרחב הציבורי – עלינו לשמש להם דוגמה, מקור השראה ומגן. "להזהיר" בלשון חז"ל משמעו לא רק להזהיר ממכשול – אלא גם להאיר, להבהיר, לתת כיוון.
הספר "יהודים ומילים", מאת עמוס עוז ובתו פניה עוז זלצברג (2012), מציג את היהודים כעם שלא הוגדר על ידי טריטוריה או כוח פיזי, אלא על ידי טקסטים כתובים ודיבור בין-דורי. לטענת המחברים, הזהות היהודית מתעצבת בראש ובראשונה דרך קריאה, פרשנות, מחלוקת ושיחה– החל מהתנ"ך, דרך התלמוד ועד ספרות מודרנית. המחברים מדגישים שהמילים עוברות במשפחה – מהורים לילדים – ולכן הסיפור היהודי הוא בראש ובראשונה סיפור משפחתי ומילולי. במרכזו: הורה וילד יושבים ולומדים יחד, שואלים שאלות, מקשים, מפרשים. הספר מביא דוגמאות רבות לתהליך הזה, במיוחד דרך חינוך יהודי מסורתי כמו "שאל אביך ויגדך".
קל מאד לצעוק, לכעוס. קשה יותר לעצור, לחשוב, לומר את הדברים נכון. אבל כאשר אנו מצליחים – השפעתנו חורגת הרבה מעבר לרגע. חז"ל אמרו על רבי שמעון בר יוחאי (שיום ההילולה שלו חל בין פרשת 'אחרי מות' ל'אמור'): "יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין" (עירובין סד, ע"א-ע"ב) למה? כי ראה טוב בכל אדם, ידע לדבר לכל אחד בשפתו. גם לנו יש כוח להשפיע – לא בכוח, אלא באמירה טובה, באוזן קשובה, בלב חם.
