אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אחריי הטור הקודם שלי, בו שאלתי למה חברות לא מנסות לשדך לי, קיבלתי תגובות מכמה נשים שטענו שאני חצופה ושאני דורשת מהן, וזה לא בסדר כי יש להן בעל וילדים על הראש (זה נשמע לי כמו "אוי אוי אוי"). כן, מה ששמעתם. בואו נאמר שרגישות היא לא הצד החזק שלהן.
"חוצפה לדרוש מהחברות לשדך לך"?
אחותי, חוצפה זה לחבוש תרבוש פרחוני רב-קומות בלי אישורי בנייה מהעירייה, ולשאול אותי מתי תורי. אני לא דורשת. אני מבקשת בעדינות פסיבית-אגרסיבית, עם חיוך מנומס ונייד פתוח. מצחיק איך כל אחת מוכנה לשתף אותי באולטרסאונד, בשלשולים של הילד ובמבצעי טיטולים. אבל ברגע שאני שואלת: "ראית מישהו דתי, נורמלי, שנראה חמוד ושרד את מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה?" – זה נהיה 'לא נעים'.
זה לא שאני מחפשת חברות על תנאי, אבל, חברות יקרות, אם אתן לא גם בשביל לשדך – אז בשביל מה אתן? בשביל מה אנחנו חברות אם לא כדי להרים אחת לשנייה ולתת אחת לשנייה? אני תמיד זמינה לכן, תמיד זוכרת ימי הולדת, תמיד פה בשביל לקבל תמונות של הילדים שלכן ולשלוח סמיילי מאוהב. מכל הלב שלי. אז מה איתכן? אתן בשביל לשלוח לי ממים של חתולים עם ציטוטים של רבי נחמן? מדבקות של לילו וסטיץ'? או של שבת שלום עם פרחים ויונים?
אני לא מבקשת שתעשי תחקיר ביטחוני, או שתפרצי למחשבים של משרד הפנים ותנסי למצוא פרטים של רווקים שווים דתיים בני 30 פלוס, רק שכשאת פוגשת מישהו שהוא לא 'קריפ' עם גיטרה – תחשבי עליי.
ואם זה כל כך נורא "לשדך" – תני לי להבין: יותר לגיטימי לשלוח לי הזמנה למסיבת גן ב־8 בבוקר ביום שישי? לשלוח לי דיווח על מתי הנקת ומאיזה צד? הדבר היחיד שיותר חצוף מלבקש שידוך – זה לא לבקש, ולגלות בדיעבד שהיית אצל רופא שיניים בשם יונתן, בן 39, רווק, דתי, עם עיניים טובות,
ולא חשבת עליי.
