אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)יש רגעים ברווקות שאת יודעת בדיוק מה את רוצה. ואז מגיע רגע שאת בטוחה שמצאת את זה. למשל: כשבחור שולח לך הודעה בנוסח: "היי, אני לא כותב להרבה, אבל יש בך משהו מיוחד. מרגיש לי נכון לנסות להכיר אותך לעומק". עומק, כן? לא "היי, מה קורה?" של חבר מהמילואים, אלא עומק. נשמה. תוכן.
הוא גם ציין שהוא לא מהמשחקים. שהוא אחרי עבודה עצמית. מחפש קשר רציני. הדייט היה מוצלח. הוא הגיע בזמן(!), חיכה לי עם חיוך אמיתי. הוא שאל שאלות חכמות, הקשיב בריכוז, צחק מהבדיחות שלי (כולן!), ושאל בשלב די מוקדם אם אני רואה את עצמי כאמא בקרוב.
אמרתי לו: "אם תפסיק להסתכל עליי כאילו אני קינוח – אז כן". בדרך חזרה הוא אמר שהיה לו כיף. שהוא מרגיש שנפתח לו הלב. אני כבר דמיינתי את עצמי כותבת טור בסגנון "איך הכרנו", עם תמונה בשחור-לבן.
ואז – כלום. לא סינון. לא התלבטות. פשוט דממה. כמו שקט אחרי הספירה האחרונה של ספירת העומר.
אחרי יומיים של "טוב, אולי הוא עסוק", ואחרי עוד שלושה ימים של "טוב, אולי קרה משהו", ואז עוד יומיים של "טוב, אולי הוא בודק אם הוא באמת מוכן למחויבות", נכנסתי לסטורי שלו. הוא העלה סרטון שלו מהיציע, צורח על שופט במשחק של מכבי. חיים שלמים עוברים על גבר בשבוע, אבל שליחת הודעה? זה כבר מסובך.
רציתי לכתוב לו: "תגיד, הכל בסדר? אתה חי? קיבלת סחרחורת מהאינטימיות?" אבל שלטתי בעצמי. יש לי עמוד שדרה. הוא אומנם קצת רועד, אבל עדיין קיים. וזה מה שכואב – לא עצם ההיעלמות, אלא זה שהוא אפילו לא טרח להיעלם כמו בן-אדם.
פעם, אם מישהו לא רצה, הוא אמר. מכתב, טלפון, יונת דואר. היום? נמסים כמו שוקולד בשמש. רוח הקודש של עולם הדייטים. אני באמת לא מבקשת הרבה. לא צריך לנמק. לא צריך טקס. רק אמירת "שלום" בסיסית. אבל טוב, אולי זו אני שמצפה ליותר מדי.
בפסח הבא אני אציע תוספת להגדה: "כנגד ארבעה בחורים דיברה תורה: אחד שהיה רציני, אחד שהתבלבל, אחד שנעלם, ואחד שאמר שהוא רק נכנס להציץ ויצא לו מאצ' באקראי".
