עזרת גברים: אייל גור

אייל גור

ממובילי ארגון "שומרות ושומרים על הבית המשותף", ובעל סוכנות הפרסום ׳דווקא׳,

תושב ירושלים, נשוי ואב ל-4

הבית בו גדלתי

גדלתי בבית של חינוך – בשילוב מלא של תורה ועבודה. אמא וסבא שלי עוטרו שניהם באות יקירי החינוך הדתי מהחמ"ד. אבא, כמו אביו לפניו, נגר אומן ששילב תמיד עבודה עם תורה. את ילדותי העברתי בקריות, למדתי ביב״ע ׳פרחי אהרון׳ ואח״כ בתיכון הדתי 'יבנה' בחיפה – שנה מתחת לנפתלי בנט. הייתי חניך ומדריך בבני עקיבא, שבט "הצבי". בבית היינו שבעה אחים ואחיות.

ציונות דתית

כציבור – הכי מופלא, ערכי ומוסרי. אני זוכר את זבולון המר בחוגי בית אצלנו בבית, את המסירות של סבתי כחברת הנהלת אמונה, משפחתי שפרושה בכל הארץ – משרתים ומחנכים. והמפלגה שמתיימרת לייצגו, גם לקחה את שמו בגניבת דעת וגם מחטיאה את מהותו. המפלגת שרצה בפתק אחד עם עוצמה יהודית ונעם אינה משקפת את ערכי רוב רובו המוחלט של הציבור הדתי-לאומי – לא בהיבט התורני, לא בערכי, ובוודאי לא בסוגיות דת ומדינה וגיוס. הם נטלו לעצמם שם של ציבור שלם, אך אינם מייצגים לא את הציונות ולא את הדתיות.

אם לא נתחבר – נתפרק

שלושה עשורים אני מוביל מפגשי חיבור בין כל חלקי החברה הישראלית – ימין ושמאל, דתיים וחילונים וחרדים, יהודים ומיעוטים. ההבנה שהסתגרות קהילתית, במיוחד בקרב הציבור הדתי-לאומי, מסכנת את עתיד המדינה, הובילה אותי ליזום מיזמים של חיבור:

׳הלילה לא לומדים תורה׳: אירוע שיזמתי לפני 27 שנה, יחד עם ארז אשל וגד נקדימון, הפך למותג ארצי. זהו האירוע הראשון שהוציא את סיפור ט' באב מבתי הכנסת אל המרחב הציבורי הישראלי ומופיע גם כחלק ממערכי החינוך בבה״ד 1.

"סוכת הבית המשותף" – יוזמה שהנעתי בשבוע ערב 7 באוקטובר, בשיאה של המחלוקת סביב ההפיכה המשטרית. 250 סוכות בכל רחבי הארץ שהפגישו פנים מכל הקצוות הפוליטיים. הסוכה האחרונה באותה שנה התקיימה ב-6 באוקטובר בביתו של משה אוחיון ז"ל, מנכ"ל 929 בשדרות, שנפל למחרת בקרב עם בנו. המיזם מפגיש מדי חג סוכות ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית. המוטו שלי הוא להקשיב לפחדים של כל צד. בכל מקרה, מדובר בפחד אנושי אמיתי של אנשים שמרגישים שקולם לא נשמע. את הפחדים האלה הפוליטיקאים מנצלים, ותפקידנו לתת להם מקום ולגשר על הפערים.

לגדל ילדים בירושלים

ירושלים היא מעבדה חברתית מרתקת עם מגוון האפשרויות החינוכיות הגדול בישראל – מוסדות לדתיים, חילונים וחרד"לים, ביחד ולחוד. העיר מתמודדת עם אתגר האיזון: הקושי במתן מענה לצרכי הציבור החרדי משפיע על כלל התושבים. כל פתרון שאני מוביל הוא בהשתדלות לחיבור מכוון בין המגזרים. אפילו ההפגנות במוצאי שבת מדגימות זאת – הצלחנו להביא אנשי ימין מובהקים ומתנחלים לעמוד לצד שמאל וערבים, מתוך הבנה שבעיר מגוונת כירושלים, אין מקום למאבק של ציבור אחד בלבד.

מישראל אחרת לשומרים על הבית המשותף

"ישראל אחרת", מפלגה שהקמתי לפני הרבה שנים, ביקשה לקדם חזון של נבחרי ציבור מקצועיים המחויבים לכלל האזרחים, יעילות ממשלתית מקצועית לפני קומבינה קואליציונית ובירוקרטיה מומצאת. "שומרות ושומרים על הבית המשותף" היא התארגנות ספונטנית שקמה מתוך דאגה כבר ביום הקמת הקואליציה הראשונה בישראל שנשבעה אמונים לצד אחד של המפה הפוליטית ובהבטחה לצד אחד על מלא – נגד כל השאר. במדינה מפולגת כשלנו, הסכמות רחבות הן הכרח קיומי.

עד החטוף האחרון

לא מפקירים אף אחד. כמי שמכיר באופן אישי משפחות של חטופים, נרצחים ונופלים, ברור לי שאין לנו פריבילגיה להפקיר ולו אדם אחד – חי או מת – בידי מרצחים. ההבדל בין שואה לתקומה הוא בקיומה של מדינה ריבונית. אם גיבורי גטו ורשה נלחמו על כל נפש עד הכדור האחרון, מחויבותה של מדינת ישראל הריבונית גדולה שבעתיים.