ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)פעם, וזה היה מזמן, היו דתיים והיו חילוניים. בלי אמצע. כיום? מגוון עצום על הרצף הדתי. ועזבו אתכם מהסמלים המוכרים. הנה כתבה על שניים שנפרדו מהכיפה, אבל מצהירים כי נשארו דתיים כמו בימים של עם כיפה
כיסויי ראש לנשים נשואות יש בשפע- כיסוי מלא, חלקי, סרט, קשת סמלית, או שיער גלוי לחלוטין- כל אלו מותאמים לרצונה של האישה ואולי, ואל תכעסו עלי בנות, למידת 'דתיותה'. או לפחות לזו שהיא רוצה לשדר. הנשים עוברות תהליך חשיבה מסוים- כיצד הן רוצות שהסביבה תתייג אותן, ולא רק ההוא למעלה. לגברים, לעומת זאת, מרחב הפעולה מצומצם יותר. במגזר, הכיפה היא דבר מובן מאליו. מגיל גן הבנים חובשים אותה, ועד 120. אבל היום, יש כאלה שרוצים לחבוש או לא לחבוש את הכיפה מתוך מחשבה עמוקה, תפיסת עולם או רצון לאינדיבידואליות.
אסף וייס ויואב שורק החליטו שלא לחבוש יותר כיפה. האחד החליף אותה בקסקט, האחר ב'כיפת שמיים'. אם נכנס להגדרות, למרות שהחלטתם נבעה מרצונם להימנע מהגדרות ותיוגים, הרמה הדתית שלהם נשארת כשהייתה לפני כן.
אסף וייס, בן 44, החליף את הכיפה בקסקט לפני שנה משום שלדבריו, הכיפה מייצרת שקר ברמת השייכות הדתית. הוא מספר: "התחבטתי הרבה שנים בשאלה מה זה המושג הזה של הגדרה דתית. החברה הישראלית יצרה קבוצות סביב ההגדרות האלה: חילוני, מסורתי, דתי וחרדי. התחלתי להרגיש שאלה הגדרות לא נכונות, אפילו שגויות. מה באה להגיד הכיפה ברמה החברתית? 'אני שומר תורה ומצוות וכחלק מזה אני שם כיפה על הראש'- אז מי שהולך בלי כיפה הוא חילוני. מה זה אומר חילוני? הוא לא שומר תורה ומצוות. זה נטו חברתי, לא שום דבר אחר. אין לי שום דבר נגד הכיפה או בעדה, אבל ברמה החברתית מישהו עם כיפה הוא שומר ומי שלא- לא. וזה קשקוש, כי יש חבר'ה בלי כיפה שהם שומרים ויש חבר'ה עם כיפה ששומרים רק חלק.
"אני לא רוצה לשים 'דתומטר', אבל אין באמת הבדל בין מי שעם כיפה ובין מי שבלי כיפה מבחינת השייכות לעולם של תורה ומצוות. יש אנשים בקצוות שאומרים- 'אנחנו אתאיסטים, אנחנו לא מאמינים בא-לוהים, אין תורה ומצוות, הכל קשקוש', אבל הם בודדים מאוד בתוך החברה של מי שבלי כיפה. אם בחור שם תפילין בבוקר והוא אפילו שומר כשרות, אבל הולך בלי כיפה ולא שומר שבת, אז מה? הכיפה מייצרת איזה שהוא שקר בתוך ההגדרות האלה של מי בתוך עולם התורה והמצוות ומי לא".
"ברמה האישית, לא כל כך מעניין אותי איך יתייגו אותי, אבל כן מעניין אותי שלא יתייגו אותי כחילוני, כי זה לא נכון, אבל יש לי אמירה שהכיפה מייצרת שקר. בישראל הכיפה הפכה לדגל- איזה דגל יש עלי"
וייס החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה. להוריד את הכיפה לגמרי (במובן החיצוני) היה יותר מדי עבורו, בגלל שכשאדם שחבש כיפה מסתובב לפתע בלעדיה הוא מעורר פרשנויות בוטות וברורות לכאורה שהוא אינו דתי כעת, אך מבחינתו הוא לא השתנה בכלום. הכיפה מהווה לטעמו שקר בינו לבין עצמו מבחינת תפיסת העולם שלו, אבל אם הוא יילך בלעדיה זה גם שקר כי הוא יתוייג חברתית כחילוני, אך הוא לא חילוני. הפתרון- קסקט.
והקסקט לא מתייג?
"ממש לא", משיב וייס. "אני חובש קסקט כבר שנה והוא בדיוק מבלבל, כי אנשים לא יודעים מה אתה, הם לא יודעים לשים אותך בהגדרות, בעצם זה שאתה הולך עם קסקט אתה לא מקוטלג, יש לו כל מיני פרשנויות. אין קשר לדתי, לא דתי, מסורתי וכאלה. הרבה פעמים כשאני נפגש עם אנשים הם שואלים אותי- 'מה אתה?', ואז מתחיל שיח. ברמה האישית, לא כל כך מעניין אותי איך יתייגו אותי, אבל כן מעניין אותי שלא יתייגו אותי כחילוני, כי זה לא נכון, אבל יש לי אמירה שהכיפה מייצרת שקר. בישראל הכיפה הפכה לדגל- איזה דגל יש עליך", מסביר אסף.
"הרגשתי צורך להשתחרר מהאוטומט"
יואב שורק, בן 48, הסיר את הכיפה בגיל 40. המילה "הסיר" היא ברירת מחדל, כי אין פה עניין של "להוריד את הכיפה" במובן של הביטוי המוכר, אלא בהסרה חיצונית שלה. "אני לא רק בא מרקע דתי לאומי, אני חי חיים כאלה לגמרי", מתאר שורק. "אני לא מכיר שום דבר אחר. גדלתי בבית כזה, אני מגדל את ילדיי בצורה דתית, אפילו תורנית. אני גר ביישוב דתי. אני שומר את כל המצוות שיהודים רגילים לשמור, ובניגוד אולי לחלק מהאנשים שמורידים סממנים חיצוניים אני לא מתבייש בשייכות לציבור הזה ואין לי שום בעיה, נניח, עם המשמעויות הפוליטיות של זה".
"במפגש עם אנשים שלא מכירים אותי, לוקח לאנשים לשים לב שאני מברך אחרי שאני אוכל, שאני בעניינים של התורה ומדבר כמו מישהו שלמד בישיבות, אני לא החילוני הזה שהם חשבו"
יואב מחזיק בתפיסה עקרונית על פיה העולם של תורה ומצוות הוא דבר שבמהותו שייך לעם ישראל ולא למגזר מסוים. "מבחינה זו הכיפה היא חיזוק איזה שהוא מועדון שכאילו הוא זה שמחויב לתורה והוא זה ששומר על התורה וכו'", מסביר שורק. "זה נכון בפועל אבל זה רע לתורה וזה סותר את רעיונות היסוד. הרבה שנים חשבתי שמן הראוי שזה לא יהיה, ובאיזה שהוא שלב הגעתי למסקנה שאני צריך לעשות מעשה בעצמי והפסקתי לחבוש כיפה.
"מעבר לזה, אני חושב שגם ברמה היותר אישית, השייכות לעסקת חבילה הזאת שנקראת 'להיות דתי' יוצרת הרבה דברים שאתה עושה על אוטומט, גם במובן שאתה לא מרגיש חופשי לחשוב אחרת וגם במובן שאתה לא משקיע בזה הרבה אנרגיה. אני הרגשתי בשלב מסוים גם צורך פיזי להשתחרר מהאוטומטיות הזאת, כי אם יש לך כיפה אתה שייך למערכת הזאת והדברים שאתה עושה הם באוטומט. הם נובעים מזה שאתה דתי, ולא מזה שאתה מאמין במצווה או בערך. יש הרבה דברים שככה דתיים עושים- אף אחד לא מרים גבה כשאתה פתאום ממלמל לעצמו כי דתיים עושים את זה. המשמעות של הדברים גם קצת נאבדת וגם אין יש לך פחות חופש כי אתה מייצג כל הזמן את כולם. אם לך לא מתאים משהו מסוים או שאתה מרגיש שלך מתאים להתנהג בצורה אחרת אתה פחות יכול לעשות את זה. אז מצד אחד הכיפה מקלה עליך כי אתה לא צריך לחשוב כל הזמן. היא מסירה אחריות אבל גם משעבדת".
ואם אתה מתפלל ללא כיפה? מה ההבדל?
"אז אתה בן אדם מוזר שממלמל", עונה יואב. "אז או שאתה מברך בקול תרועה- כי מה שאתה עושה עכשיו זה לברך, או שאתה לא מברך. אבל אתה מסתכל על הפעולה בעיניים של אדם שלא סולחים לו על דברים מוזרים שהוא עושה בגלל שהוא שייך לאיזה כת. אני לא שייך לשום כת, אני בן אדם. אני בן אדם שיש לו ערכים בדברים מסוימים שהם לא אמורים להיות איזה עניין מוזר של ריטואל של אנשים שבחרו לחיות מחוץ למקום הנורמלי. בלי הכיפה, בלי הזיהוי האוטומטי- גם כלפי עצמי, אני לא שייך למגזר מסוים, אני יכול יותר לדון לגופו של עניין, בצורה יותר נכונה, על כל מיני דברים עם עצמי. זה נותן לי קצת יותר מרחב בחירה באיזה שהוא מקום".
יואב, איש תקשורת שתיאר בהרחבה בכתבה שכתב את הסיבות לכך שהוא מפסיק לחבוש כיפה, 'עשה לעצמו חיים קלים' בהיבט הסביבה הקרובה שלו, שלא תייגה אותו כדתל"ש משום שידעה את נסיבות הסרת הכיפה. אבל המפגש עם אנשים חדשים השתנה: "במפגש עם אנשים שלא מכירים אותי, לוקח לאנשים לשים לב שאני מברך אחרי שאני אוכל, שאני בעניינים של התורה ומדבר כמו מישהו שלמד בישיבות, אני לא החילוני הזה שהם חשבו", מתאר שורק.
לא חסר לך להיות מתויג כחלק מהציבור הדתי?
"זה מאוד משעשע לפעמים. בגלל שאני חי בתודעה דתית, בגלל שאני נורא דוס באורח החשיבה שלי ובכל הביוגרפיה שלי, בתודעה שלי אני חושב שרואים עלי את זה, אז לפעמים לוקח לי זמן לקלוט שאנשים מולי חושבים שאני משהו אחר. כשאני מדבר עם אנשים מתוך איזו שהיא קרבה טבעית שאנחנו מאותו מועדון ומתברר שהם בכלל לא יודעים שאנחנו מאותו מועדון. אבל זה עובר. יש לזה גם יתרונות לפעמים במקומות אחרים. זה שאני לא חובש כיפה לא משפיע הרבה על החיים שלי ביום יום. אני מוקף בחברה דתית לרוב ונהנה מכל מה שהיא נותנת, ואני גם לא מנסה להכעיס או משהו כזה. בשבת, כשנמצאים הרבה בבית כנסת ועם חברה דתית אני שם כיפה", מספר שורק.
כבר 8 שנים ששורק הולך בלי כיפה, פרק זמן לא מבוטל. הוא מציין שהוא מרגיש כך בנוח. "רוב הזמן אני לא זוכר אפילו אם אני עם כיפה או בלי, כי כשאני הולך לבית כנסת אני שם כיפה. הרגעים היחידים שאני חושב על זה שאני בלי כיפה הם כשנניח אני מצטרף לאיזה שהוא מניין במקום שהוא לא בית כנסת, כמו בחתונה, ואני בלי כיפה. אין לי בעיה להתפלל ככה, אבל זה עלול לעורר, להפריע למישהו או להיראות מוזר אז זה קצת יוצר איזה אי נוחות", הוא אומר.
