פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןפרשת השבוע, בהר, נפתחת בנושא חובת השמיטה והיובל, שתיים מהמצוות החברתיות המרכזיות בתורה.
המרכזיות של מצוות השמיטה באה לידי ביטוי בפתיחת הפרשה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור". וזאת כדי לומר שמצוות השמיטה היא סמל לשני יסודות מרכזיים הקשורים זה בזה בתורה שהתגלתה בהר סיני.
א. מרכזיות הצדק החברתי.
ב. מרכזיות האמונה בא-ל והענווה כלפיו כבסיס הן ליחסים שבין אדם למקום והן ביחסים שבין אדם לחבירו.
בהסברו למצוות השמיטה אומר בעל ספר "החינוך" (מצוה של): " שרצה השם להודיע לעמו כי [ …] לו הארץ, כמו שכתוב 'כי לי הארץ'". מצוות השמיטה, שחשוב לזכור כי נאמרה בחברה חקלאית המתבססת על האדמה, דורשת מבעל הקרקע לאפשר כל שבע שנים לכל אחד לאכול מתנובת אדמתו. יש כאן אמירה חברתית חשובה של צמצום הקנין והבעלות הפרטית, אך בבסיסה מצויה אמירה תיאולוגית: המחויבות החברתית נובעת מכך שהאדם צריך להכיר בכך שהא-ל הוא בעל הבית על העולם, כפי שנאמר בפרשה בהקשר של שיבת הקרקע לבעליה המקורי בשנת היובל: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כה, כג).
בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א נאמר:
" אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה'. רבי לוי רמי [=הקשה]: כתיב לה' הארץ ומלואה (תהילים, כד,א), וכתיב: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' ( תהילים, קטו, טז)! -לא קשיא [=אין כאן סתירה], כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה".
כלומר, הארץ היא של הא-ל, ולכן האדם נהנה ממנה, לפני שהוא מברך על כל דבר שהוא מכניס לפיו ומכיר בכך שהא-ל הוא בעל הבית על העולם,. הוא מועל. לעומת זאת, אם האדם מכיר בכך שהא-ל הוא בעל הבית על העולם והוא מברך אותו, הוא זוכה לכך שהדברים הופכים לשלו.
תפיסה זו מנוגדת בבירור לתפיסה הקפיטליסטית הרגילה, הרואה את בעלות האדם על הקנין כיסוד היסודות של הקיום האנושי. מאידך גיסא, בניגוד לתפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות התומכות בבעלות משותפת על הקנין, ובהתאמה לתפיסות מאז אריסטו בחיבורו "פוליטיקה", הרואות ערך בקניין פרטי כבסיס ליצירה וליזמות נושאות ברכה, התורה כן רוצה שהאדם יתאמץ וישקיע וייצור. לא במקרה אבי התפיסה הליברלית הקפיטליסטית במערב, ההוגה האנגלי, ג'ון לוק בן המאה ה-17, מתבסס על הפסוק שהזכרנו: "והארץ נתן לבני אדם" ללמד שהא-ל נתן לבני אדם במשותף את הארץ כדי שהיא תספיק לכולם, אך באותה עת הוא מתבסס על בריאת האדם בצלם הא-ל והדרישה ממנו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית, א, כח) לחשיבות היצירה האישית וזכות הקנין הפרטי (המסכת השנייה על הממשל, תחילת פרק ה').
דומה שרוב הקולות במסורת ההלכתית מצביעים על סוג של "דרך שלישית" בין קפיטליזם לסוציאליזם. חשיבות רבה יש לקניין הפרטי, אך זאת תוך סדרה שלמה של מצוות חברתיות המגבילות אותו לשם צדק חברתי לחלש כמו: לקט שכחה ופאה, מעשר עני, מצות צדקה, גם בכפיה על ידי המסגרת הפוליטית, שמיטה ויובל, ועוד הרבה.
בימינו, הציבור הציוני הדתי ורוב רבניו, נוטה בבירור לכיוונים קפיטליסטיים. לעומתו, הציבור החרדי ורוב רבניו, נמנע מתרומה יצרנית לכלכלה הישראלית ומסתמך על מימון בכפיה על הציבור שהמדינה מחייבת. שתי הגישות הללו אינן תואמות את רוח התורה. אימוץ דרך האמצע המוצעת כאן במדינת ישראל יביא לקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית משגשגת וראויה.
