הרב יגאל גרוס
במהלך הדורות ראו שכאשר אדם מלווה הרי שהוא רוצה להיות בטוח שכספו ישוב אליו חזרה, וגם שיהיה לו סיכוי להרוויח
בפרשת השבוע כותבת התורה על איסור הריבית, איסור שהאריכו המפרשים בחומרתו. בעבר (שבתון, משפטים תשפ"ג) ראינו שנחלקו האחרונים במעמד חברה בע"מ, יש שסברו שדינה 'כישות משפטית שהיא בעלים על עצמה' דבר המתיר לה לעבור, בין השאר, על איסור ריבית. משום כך לשיטתם, כאשר מדובר בהלוואה לבנקים, קניית אגרות חוב וכדומה אין בכך כל בעיה הלכתית.
אולם, מעבר לכך שיש החולקים על עמדות אלו, הרי שלא תמיד ההלוואה מתבצעת באמצעות בנק, ופעמים רבות לווים מגמ"ח וכדומה. לשם כך ומסיבות נוספות, התפתח במהלך הדורות דין 'היתר עסקה', פתרון הלכתי המתיר להרוויח מהלוואה. השבוע נראה על מה מבוסס ההיתר, כיצד התפתח ואת החולקים עליו.
היתר עסקה
על מה מבוסס היתר עסקה? כאמור, כאשר אדם מלווה לאדם כסף, אסור לו לקבל בחזרה תשלום נוסף על החזר ההלוואה. אולם, במקרה בו אדם נותן כסף לחברו שיסחר בו בשבילו, כמובן שאין מניעה שיקבל חזרה את הכסף בתוספת הרווחים שהרי הכסף שייך לו, וכמובן במקרה בו יהיו הפסדים, עליו לשאת בהם.
מקרה מעין זה, מביאה הגמרא במסכת בבא מציעא (קד ע"ב). הגמרא כותבת, שחז"ל תיקנו שאדם יכול לתת כסף לחברו כאשר חצי ממנו יהיה בתורת הלוואה, אותה יצטרך להחזיר בסוף הזמן וחצי מהכסף ניתן ללווה כדי שיסחור בו בשביל המלווה, וכך יוכל המלווה להרוויח מנתינת הכסף.
הרחבת הדין
במקרה זה, הגמרא אמנם פתחה פתח להרוויח מנתינת הכסף, אך גם נתנה מקום להפסד. במהלך הדורות ראו שאין זה מספיק, וכאשר אדם מלווה הרי שהוא רוצה להיות בטוח שכספו ישוב אליו חזרה, וגם שיהיה לו סיכוי להרוויח. משום כך לפני כארבע מאות וחמישים שנה תיקן רבי מנדל בן רבי אביגדור את 'היתר העסקה', המורכב משני שלבים:
שלב א': השלב הראשון בהיתר העסקה קבע שכאשר ראובן לווה משמעון, הוא נאמן לומר שהיו הפסדים בכסף בו סחר, רק במקרה בו הוכח שלא פשע בכסף. את ההוכחה לכך שלא פשע בכסף יוכל להשיג רק אם רב העיר ושליח הציבור יעידו שאכן כך היה ושהוא סחר בכסף נאמנה. אם לא העידו לטובתו, יצטרך להחזיר את כל הכסף ללווה. כיוון שהעדות היא כמעט בלתי אפשרית, מובטח שהכסף יחזור.
שלב ב': במהלך הזמן ראו ששלב א' לא מספיק, וכאשר אדם מלווה כסף הוא רוצה גם להבטיח שירוויח מכך. משום כך תיקנו, שבנוסף למניעת חשש הפסד, במקרה בו לא יוכל להוכיח הלווה שלא היו רווחים כמצופה – הוא יצטרך להישבע שבועה חמורה שכך היה. במקרה בו לא יוכל או לא ירצה להישבע, תוקנה מראש פשרה בין הלווה למלווה. לדוגמא, הוא ישלם למלווה את הסכום המקורי ועוד חמישה אחוז וכך המלווה ירוויח.
גם במקרה זה וכמו במקרה של הבאת העדים, כאשר לא היו רווחים בשיעור המספיק – כמעט ולא אפשרי שהלווה יישבע וייפטר מלתת את הסכום ועוד תשלום הנוסף, כיוון שמערימים קשיים על השבועה. למשל, מתנים שהשבועה תהיה בשעת קריאת התורה בבית כנסת בפני אנשים מסוימים בציבור, או בפני בית דין הגדול שכלל אינם מקבלים שבועות.
סייגים להיתר
להיתר זה ישנם מספר סייגים:
א. גובה ההחזר: על אף שיש בהיתר עסקה מעין דרך להלוות בריבית בהיתר, עם כל זאת מדובר בעסקה הצריכה לעמוד בתנאים עסקיים. משום כך כתב הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג, מ), שכאשר בהסכם הפשרה מתחייב הלווה לסכום מסוים אם לא יצליח להוכיח רווחים, הם צריכים להיות רווחים הגיוניים ולא מופקעים.
ב. תחום העיסוק: על בסיס העיקרון שמדובר בכסף לשם עסקה ולא בהלוואה בריבית, כתב הגינת ורדים (יו"ד כלל ו, ד), שכאשר הלווה לוקח כסף מהמלווה הוא צריך להשתמש בו לשם עסק ממש ממנו ניתן להפיק רווחים, ולא להשתמש בו לקניית אוכל במכולת, לחתן ילדים או להחזרת חובות.
למרות דבריהם, במהלך הדורות התפתח ההיתר לתחומים נוספים. לדוגמא, השואל משיב (מהדו"ג א, קלז) פסק, שבמקרה בו אדם לקח משכנתא ולא יכול להחזירה ויש חשש שיעקלו לו את ביתו, מותר לו לקחת הלוואה במסגרת היתר עסקה כדי להחזיר את המשכנתא, כיוון שבזכות כסף זה לא יעקלו את ביתו ויש בהצלת הבית מעין עסק.
(בהר בחוקותי תשפ"ג)
