יעקב ספוקויני"וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" [ויקרא כ, ח]. שואל רש"י: "וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו? אלא, אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובים העושים את התורה. 'ונפלו אויביכם', שיהיו נופלין שלא כדרך הארץ". המשמעות היא כדברי הרלב"ג: "כי החַיל יקנה החוזק מצד הריבוי, מה שלא יימצא לחלקי החיל הנפרדים". כלומר, היחס הולך וגדל באופן אקספוננציאלי [מעריכי]. ככל שהאויב מובס, היחס של הבורחים לעומת הרודפים הולך וגדל. הרודפים הנחושים גוברים באופן לא פרופורציונלי על הבורחים הבודדים, שהרי כל בורח, בורח לעצמו.
ערב מלחמת ששת הימים, בנו הערבים צבא מאוחד של כחצי מיליון חיילים, שהקיף את מדינת ישראל: מצרים מדרום, ירדן, עיראק וסוריה ממזרח. המצרים חסמו שוב את מיצרי טיראן, השער הימי הדרומי של ישראל, והעולם החריש. למרות ההתחייבות לישראל בסיום מלחמת סיני [1956] לדאוג לשיט חופשי בים סוף, המבטיחים לא עשו מאומה. ישראל ניצבה לבדה. המילואימניקים שגויסו חיכו כשלושה שבועות, ובינתיים המדינה הייתה משותקת. את אווירת הדיכאון החליפה הידיעה המשמחת על הקמת 'ממשלת ליכוד לאומי'. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, הוקמה ממשלה שכללה את כל המפלגות הציוניות.
הממשלה המאוחדת אישרה את התוכניות הנועזות שהכינו במטכ"ל. ישראל יצאה למלחמת מנע בהפתעה מוחלטת. כבר ביום הראשון למלחמה הושמדו יותר מ-350 מטוסי אויב בעודם על הקרקע. בתוך שישה ימים כבשה ישראל את סיני, יו"ש והגולן ואיחדה את עיר הבירה ירושלים.
מלחמה זו הצטיינה ביוזמה ובתחבולנות ישראלית. אחת התחבולות התבשלה הרבה קודם לכן, בהר הצופים. זו הייתה מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדני ריבוני, כפי שהוסכם בהסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן ב-1949. על ההר שכנו בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית, שהייתה סמל ציוני חשוב, וישראל לא הייתה מוכנה לוותר עליה. הקשר עם המובלעת הקטנה במזרח ירושלים נעשה פעם בשבועיים. כביכול 'חוקרי מעבדה' מגיעים למקום לביצוע עבודתם, מלווים בשוטרים לא חמושים.
למעשה, מהרגע הראשון נערכה ישראל לאפשרות שהירדנים יתקפו את המובלעת ויכבשוה בכוח. לפיכך, החוקרים והשוטרים היו למעשה חיילים בתחפושת. הם היו נוסעים למקום בשיירה המאובטחת בידי האו"ם, באוטובוסים מיוחדים. אנשי האו"ם חשדו בישראלים וערכו חיפושים קפדניים בחפצי הנוסעים ועל גופם. בכל אוטובוס כזה היה לגיונר ירדני חמוש, והשיירה לוותה בשני ג'יפים ירדנים חמושים. למרות זאת, הצליחו כוחותינו להגניב למובלעת כמויות נכבדות של נשק ולבצר את המבנים נגד מתקפה ירדנית. כיצד עשו זאת?
היה זה סוד שמור היטב, שאפילו החיילים עצמם, מילואימניקים וסדירים, לא ידעו את פשרו. ההברחה נעשתה בשתי דרכים: הראשונה, באמצעות משת"פים ערבים, שהבריחו שקים עם חלקי נשק בלילה לשטח המפורז על ההר. החיילים שהובילו בחשיכה את המשא פנימה, לא ידעו מהו;
הדרך השנייה נעשתה מתחת לאפם של חיילי האו"ם. נבנו תקרות ודפנות כפולות מוסתרות באוטובוסים, ושם הוחבאו כלי הנשק. על ההברחה הופקדה יחידה מיוחדת. לאחר שהחיילים ירדו מהאוטובוסים, הוכנסו האוטובוסים למחסן מיוחד, שם פירקו את הגגות הכפולים, הוציאו את הנשק, הרכיבו הכל בחזרה, והסיעו את החיילים שסיימו משמרת בחזרה לירושלים. גם העמדות הרשמיות על גגות הבתים היו עמדות דֶמֶה שאליהן חובר צינור שנראה כקנה מרגמה. העמדות האמיתיות היו ממוקמות במקום אחר, מוסוות בין האורנים במורד ההר.
ב-5 ביוני, החלו הירדנים בהפגזת ההר לקראת כיבושו. הם ירו ופגעו בעמדות הדמה. בתגובה, כיוונו חיילינו מעמדות התצפית המוסוות, את פגזי המרגמות אל מקורות האש ושיתקו אותם בתוך זמן קצר. זו הייתה אחת התחבולות שהמחישה את הכתוב "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה…", עד לניצחון הגדול שהוביל לשחרור ירושלים.
Yaakovspok1@gmail.com
