התחסנות נגד חצבת

בשנים האחרונות נרשמה בישראל עלייה חדה בתחלואה בחצבת. הבעיה היא שלמרות חומרת המחלה ולמרות יעילות החיסון, קיימות אוכלוסיות שאינן מתחסנות, ובגללן יש מדי פעם התפרצויות של מחלת החצבת.  

הבריאות היא אחד הנושאים המעסיקים והמדאיגים רבים. בעולם נעשים מאמצים בלתי פוסקים, אם על ידי אמצעים גשמיים ואם, להבדיל, על ידי תפילות ותחנונים לתועלת בריאות האדם. הרמב"ם קובע: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים" (הל' דעות ד'). על ביטוי מיוחד זה שכותב הרמב"ם, "אי אפשר", אמר הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל, מחבר פירוש "חזון יחזקאל" על התוספתא, שהכוונה היא בצורה חד-משמעית שאי אפשר להבין או לדעת משהו מידיעת הבורא כשהאדם לא בריא.

הכרת ערך החיים היא לא רק בנטילתם, אלא גם בשמירה עליהם מכל נזק אפשרי עתידי. כך קבע הרמב"ם: "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהִזהר בדבר יפה יפה, שנאמר, 'השמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'" (הל' רוצח ושמירת הנפש, פי"ד ה"ד).

המילה העברית "חצבת" מקורה במילה הערבית המציינת מחלה עם פריחה – חַצְבַּה. חצבת היא אחת המחלות הזיהומיות השכיחות בעולם. היא נחשבת למחלה הנגיפית המידבקת ביותר.

ההלכה מחייבת להתחסן למניעת מחלות. בעל תפארת ישראל כותב שמותר להתחסן נגד אבעבועות שחורות, אף שאחד מאלף מת כתוצאה מהחיסון, כיוון שאם יחלה הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה (יומא פ"ח, מ"ו, חו"מ סי' תכ"ו). אדם רשאי להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו, כל שכן שיש לו רשות להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את גופו. על זה יש להוסיף שהסיכון בזמנו היה גדול לאין שיעור בהשוואה לחיסונים של ימינו, וכשסיכון כל כך קטן אינו נחשב כלל כמכניס עצמו לסכנה.

מי שיש לו איזושהי הפרעה חיסונית, הוא מסתכן כאשר מחלת החצבת פוגעת בו, ומסכן בכך את כל אלו מסביב שיש להם בעיות כלשהן, ואת הקטנים שטרם נתבשלה אצלם המערכת החיסונית או טרם חוסנו מלוא הצורך. במקרה זה הוא "חב לאחריני", ואם הוא חולה ייתכן שהוא ממש בדין רודף אותם, אפילו שאין זה ברצונו, אך זה באשמתו (סנהדרין ע"ג ע"א, רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש, פ"א ה"ו).

מצאנו בפוסקים שדנים בחובה להתחסן כפיקוח נפש. כן כתב הרב הרצוג, שדן על חיסון בשבת מחשש להתפשטות מחלה, ומכריע שזה תלוי ברופאים, ואם הם אומרים שהמחלה עלולה להתפשט, יש לחסן אפילו בשבת גם אם החיסון כרוך במלאכות מדאורייתא (שו"ת היכל יצחק או"ח, ל"א).

היות שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לבצע את החיסונים המקובלים, ודאי שיש חובה לעשותם. ואף לגבי חיסונים שיש לגביהם מחלוקת בין הרופאים אם לעשותם, נראה שאף אותם יש לעשות, שלהלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש, אפילו מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש, שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (ע"פ יומא פ"ג ע"א והשו"ע תרי"ח ד', שו"ת ציץ אליעז י"ז, ט"ו). הרב אלישיב פסק שמוטלת חובה על ההורים להסכים לחיסונים, שכן החיסונים הפכו לשגרתיים וליעילים, וסירוב לחסן את הילדים על יסוד חששות בלתי מאומתים הוא נגד ההלכה (נשמת אברהם, תכ"ז ס"ק ב' הערה 5 עמ' רכ"ט),.