סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתבשבת האחרונה הופעל באחת הערים הפלסטיניות באוגדת יהודה ושומרון כוח ית"ם. ית"ם פירושו יחידת תגובה מיידית – יחידה המבוססת על אנשי מילואים קרביים, שמתגוררים בגיזרה, ותפקידם לתת מענה צבאי לאירוע מתפרץ. ליחידה זו אין "בסיס אם", משום שכל לוחם ביחידה חי את חייו בביתו, ובעת אירוע מבצעי הוא "מוקפץ" באופן מיידי.
הכוח המדובר החל את פעילותו ביום שישי בשעות הצהריים, והיה צפוי לסיים את הפעילות במהלך השבת. לקראת כניסת שבת, פנו חיילים מן הכוח בשאלה האם יוכלו לשוב לביתם בסיום הפעילות.
שאלה זו קשורה לסוגיה ההלכתית הענפה בדבר "כל היוצאים להציל חוזרים למקומם". מקור הסוגיה במסכת עירובין (דפים מ"ד-מ"ה), ובמקביל במסכת ראש השנה (דף כ"ג), ובשתי הסוגיות קבעו חכמים שמי שהוזעק לצורכי פיקוח נפש בעיצומה של השבת – רשאי לשוב לביתו עם סיום הפעילות, וההסבר לכך הוא "שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא": אם לא נתיר לו לשוב לביתו, בפעם הבאה שבה יוזעק בשבת, הוא יחשוב פעמיים האם לצאת.
כפי שכתבתי בטור זה בעבר, נחלקו ראשונים ואחרונים בדבר היקף ההיתר, ומדיניות הרבנות הצבאית היא שלא לפסוק פסקים גורף בנושא להיתר או לאיסור. גם בימי שגרה וגם בימי מלחמה נדרש לבחון כל מקרה בהתאם להקשר ולנסיבות, ולהחליט האם אמנם ניתן להתיר את החזרה הביתה לאחר ההקפצה או בסיומה של משמרת מבצעית. ישנם מצבים שבהם הדבר מותר אפילו בנסיעה ברכב הכרוכה באיסור תורה; לעיתים הדבר מותר דווקא על ידי נהג שאינו יהודי; ולעיתים עדיף להישאר ביחידה עד לצאת השבת. כאמור, כל מקרה לגופו.
אלא, שבנוגע לאותה "יחידת תגובה מיידית", קיים גם שיקול נוסף. בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ', סעיפים ע"ט-פ"ג) כתב כדבר פשוט, שאיש צוות רפואה שהוזעק לצורך פיקוח נפש בשבת, רשאי לשוב לביתו אם הוא הכונן הרפואי במקום מגוריו. כך, למשל, אם ביישוב מסוים יש רק אמבולנס אחד, שנסע בשבת לבית חולים לצורך פיקוח נפש, רשאי נהג האמבולנס לשוב למקומו, שמא יוזעק פעם נוספת.
אמנם, המקרה שלנו דומה, אך שונה; משום שאותם כוחות מיוחדים אינם נדרשים למוכנות ספציפית במקום מגוריהם, אלא הם כוננים גזרתיים, שנדרשים להיות ערוכים לכל אירוע ולכל תרחיש גם במקומות אחרים. מן הבחינה הזו, היה מקום לומר שעליהם להישאר ביישוב הקרוב ביותר לעיר שבה סיימו את פעילותם, ושם – להמתין עד לצאת השבת, תוך שהם ערוכים לכל קריאה נוספת.
אף על פי כן, מסקנתנו הייתה להתיר לאותם לוחמים לשוב לביתם. כפי שהוסבר, ליחידה זו אין "בסיס אם", וכל לוחם ביחידה "תופס כוננות" מביתו שלו. לפיכך, החזרה הביתה בסיום הפעילות נחוצה לא רק כדי שלא להכשיל אותו לעתיד לבוא, אלא היא מהווה חלק מן החזרה לכשירות כבר בהווה. הציוד הצבאי הנחוץ לו – נמצא בביתו; וזהו גם המקום שבו הוא נדרש להתרענן ולהחליף כוחות לקראת משימה נוספת. מן הבחינה הזו, החזרה הביתה היא צורך מהותי של פיקוח נפש כבר בהווה; צורך של שמירה על כשירות, ולא רק חשש שמא לעתיד לבוא ייכשל ולא ירצה לצאת לפעילות.
דומה, שמקור ההלכה הזו חוזר לאותה סוגיה במסכת עירובין. הגמרא שם (עירובין, דף מ"ה) מספרת סיפור עגום: מנהג הלוחמים ששבו מהקרב היה להפקיד את כלי הנשק בבית הסמוך לחומת העיר, כדי להימנע מטלטול מיותר בשבת. בהזדמנות אחת האויב זיהה את נקודת התורפה הזו, ובחר להתקיף כאשר הלוחמים לא היו חמושים. בזמן ההתקפה הוזעקו כל הלוחמים לאותה "נשקייה" הסמוכה לחומה, אך הבהלה והאנדרלמוסיה היו גדולות וקטלניות, והגמרא מספרת: "דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים". הגמרא מסיימת ואומרת, שבאותה העת התקינו, שכל אחד מן הלוחמים יטלטל את כלי הנשק לביתו, כדי שיהיה כשיר לקריאה הבאה. מדברי חלק מן המפרשים הראשונים שם בעירובין משתמע, שהיתר זה כולל אפילו טלטול כלי נשק הכרוך באיסור תורה של העברת ארבע אמות ברשות הרבים.
דברי הגמרא הובאו להלכה גם ברמב"ם (שבת, ב' כ"ג), והרב שלמה גורן זצ"ל ראה בהם יסוד מוסד לכל הנושא העקרוני של "כוננות בשבת". כאשר נדרש הרב גורן לשאלה של חילול שבת לשם שמירה על כשירותם של כלי טיס (שו"ת משיב מלחמה, א' י"ב), או של סדרי היציאה למארבים והחזרה מהם בשבת (שם, י"ד), הוא הדגיש באופן מיוחד שמותר לבצע בשבת כל פעולה שנועדה לשמור על השגרה המבצעית, ולאפשר את המוכנות לפעילות נוספת.
חשוב לציין, שהשמירה על השגרה המבצעית היא נשמת אפו של הכוח הצבאי. הווי אומר – גם אם באופן תיאורטי אפשר "לתפוס כוננות" מנקודה כזאת או אחרת בגיזרה, הרי שבעת הפעלה מהירה באירוע אמת חייבים לפעול על פי סדר הכוננות הקבוע. ואם המקום הקבוע של כל לוחם בכוח הנ"ל הוא בביתו, ושם נמצא הציוד שלו, הרי ששם עליו להיות ערוך, בדיוק כפי שהוא נוהג בימות החול. שיבוש השגרה המבצעית עלול לגרום תקלה, ועל כן הוא מותר בשבת.
אזכיר לסיום שתשובה מעניינת בנושא קרוב מאוד לזה שבפנינו, כתב הרב יגאל אריאל, מרבני רמת הגולן. במאמר ארוך (בתוך: תחומין כרך י"ז) שהוקדש לאופן ההתנהלות של יחידת החילוץ גולן, שתפקידה לסייע למטיילים במצוקה, הוא עסק בהרחבה בשאלה האם מותר לשוב הביתה בסיומו של חילוץ, ובין היתר הסביר: "חזרת חברי היחידה לביתם כדי לנוח, והחזרת הציוד לכשירות לאחר פעולת חילוץ אחת, יש לה סיבה נוספת: היערכות ומוכנות לחילוץ נוסף, אם יידרש". הוא הולך ודן שם בהרחבה האם יש מקום לחשש תיאורטי כזה, שמא תהיה קריאה נוספת, ומסקנתו ברורה שבמערכת ציבורית שעליה להיערך לכל תרחיש, חובה לחשוש גם למקרה כזה, ולהתיר את חזרת המחלצים לבתיהם כדי להיערך למקרים נוספים.
