סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתבפרשת השבוע, פרשת 'אמור', אנחנו קוראים על האיסור לכוהנים להיטמא למת. במהלך חודשי המלחמה הארוכים, התקבלו ברבנות הצבאית שאלות רבות מאוד הקשורות בעניין זה. כמובן, אסור לכוהנים להשתתף בהלוויה או בטקסים אחרים המתקיימים בבתי העלמין הצבאיים. לצערנו, היו מצבים שבהם לוחמים כוהנים נדרשו לחלץ את חבריהם שנפלו בקרב, ובמצבים כאלה,החלל שנפל מוגדר "מת מצווה" ומותר לחבריו הכוהנים להיטמא לו. יחד עם זאת, מדיניות הרבנות הצבאית היא שכוהנים אינם רשאים להתנדב לכתחילה להיות חלק מצוותי הזיהוי והטיפול בחללים, משום שאסור לכהן להכניס את עצמו למציאות שבה יהיה חייב להיטמא למתים.
בין הנופלים הרבים במערכה הכבדה והכואבת היו גם כוהנים. קרובות משפחה של כוהנים רשאיות להיטמא ללא הגבלה, אך ביחס לקרובי המשפחה הגברים, נאמר בפרשתנו שההיתר מוגבל רק ל"שבעת הקרבים" מן המעגל המשפחתי הקרוב: אבא, אמא, אח, אחות, בן, בת ובת זוג. נחלקו תנאים (סוטה דף ג') האם טומאת כהן לקרוביו היא רשות או חובה, ולהלכה פסקו הרמב"ם (הלכות אבל, ב' ו') והשולחן ערוך (יורה דעה, שע"ג ג') שאכן מדובר על חובה גמורה, וכתבו מפורשות: "אם לא רצה להטמא – מטמאין אותו על כרחו".
משפחות חללי צה"ל מקיימות בדרך כלל טקס "פרידה" מן החלל לפני ההלוויה. הטקס מתקיים במרכז ההלוויות במחנה שורה או בבית העלמין. על פי דעת הרמב"ן והרא"ש, פסק השולחן ערוך (יורה דעה, שע"ג ה') שטומאת כהן לקרוביו מותרת עד להשלמת הקבורה "אפילו שלא לצורך". כלומר, גם אם מדובר על פעולה שאיננה חלק מהותי מסידורי הלוויה והקבורה, היא מותרת. אמנם, השולחן ערוך מזכיר גם דעה חולקת בין הראשונים, שמתירה להיטמא רק לצורך הקבורה, אך השולחן ערוך לא פוסק דעה זו להלכה. הרמ"א כתב ש"נכון להחמיר", ואולם פוסקים רבים – גם מבין פוסקי עדות אשכנז – נקטו עיקר כדעת השולחן ערוך (ראו למשל בערוך השולחן שם, סעיף ח'). היות שעבור המשפחות, טקס הפרידה הוא טקס חשוב ומשמעותי מאין כמותו, מותר למשפחתו של הכהן להשתתף בו.
מחלוקת נוספת בין הראשונים קשורה לשאלה האם בזמן שמותר לכהן להיטמא לקרוב משפחתו פקע ממנו לחלוטין איסור טומאת מת, ועל כן אין מגבלה שייכנס לבית העלמין וייטמא גם לקבריהם של מתים אחרים; או שהאיסור הוא איסור מוגבל. להלכה, הרמב"ם (הלכות אבל, ב' ט"ו) פסק להחמיר, וכתב: "הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל. לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו… שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני. לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו".
השולחן ערוך (יורה דעה, שע"ג ז') פסק להחמיר כדעת הרמב"ם, ואילו הרמ"א שם פסק להקל, שכל עוד הכהן עסוק בקבורת קרוב משפחתו, מותר לו להיטמא גם למתים אחרים. הלכה למעשה, משתדלים במידת האפשר לקבור כוהנים בקצה השורות בבתי העלמין, כך שבני המשפחה לא יידרשו להיטמא לקברים אחרים בדרכם להלוויה, ואף לא ביציאתם מבית העלמין. אמנם, לעיתים ישנו אוהל או קירוי אחר מעל לחלקת הקבר, שמאהיל גם על קברים נוספים, ובמקרים כאלה ניתן לסמוך להקל כדעת הרמ"א.
זאת ועוד, יש מן הפוסקים שהקלו עוד יותר וקבעו שאפילו לאחר השלמת ההלוויה ותהליך הקבורה, מותר לקרובי המשפחה להוסיף ולהיטמא למת בכל אותו היום. בשעת הדחק סומכים על דעה זו, כאשר בני המשפחה מתעכבים בבית העלמין גם אחרי השלמת הקבורה, או נדרשים בדרכם החוצה להיטמא גם לקברים אחרים.
בגמרא במסכת נזיר (דפים מ"ג-מ"ד) נתחדשה הלכה, שההיתר של כהן להיטמא לקרוב משפחתו הוא דווקא כאשר הגופה שלמה, ולא כאשר היא נפגעה וחסרים ממנה חלקים. נחלקו הפוסקים הראשונים האם הלכה זו אכן התקבלה למעשה, וגם כאן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך (יורה דעה, שע"ג ט') להחמיר, שההיתר להיטמא הוא דווקא לגופה שלמה.
לצערנו הרב, לעיתים במקרים של פגיעות קשות בשדה הקרב, שאלה זו מתעוררת הלכה למעשה, אלא שגם כאן פוסקים רבים מצאו צדדים שונים לקולא. למשל, רבים פסקו שאם החיסרון הוא באיבר פנימי שאינו ניכר כלפי חוץ – מותר להיטמא. יש שהקלו עוד יותר וקבעו שאם נחסר מן הגופה "איבר שאין הנשמה תלויה בו", כגון אצבע או אפילו יד או רגל שלמים, שאדם מסוגל לחיות גם בלעדיהם – הגופה נחשבת כשלמה, ומותר לבני המשפחה להיטמא. פרטי ההלכה בזה מרובים (ראו, למשל, חזון אי"ש יורה דעה, ר"י ט"ו; שו"ת אגרות משה, יורה דעה ב' קס"ה; שו"ת שבט הלוי, ג' קס"א ועוד), ועל כן במצבים מורכבים, מקבלים בני המשפחה המעוניינים בכך הנחיה מתאימה מסגלי הרבנות הצבאית בדבר הדרך ההלכתית הנכונה במהלך טקס הפרידה, הלוויה והקבורה.
לאחר חודשי מלחמה כה ארוכים, אנו נושאים עינינו למרום ומתפללים שלא נידרש עוד להשיב הלכה למעשה בשאלות מעין אלה; "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' א-להים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".
