עו"ד פרופ' אבי וינרוטאחת לשבע שנים, בשנת השמיטה, מחויבים להשבית את הארץ ונאמר (ויקרא כ"ה, ב') "ושבתה הארץ שבת לה'". כל מצוות התורה נעשות לנוכח ציווי ה', ולא נאמר להניח "תפילין לה'" או להתעטף ב"ציצית לה'". במה שונה השמיטה שנאמר בה "לה'"? אין זאת אלא שהשביתה לא נועדה למנוחת הארץ, אלא לקיום מצוות ה'. בדומה לכך נאמר (שמות ל"א, י"ג) "את שבתותי תשמורו", כי מטרת השבת אינה מנוחת האדם אלא עדות שה' ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי "שבת וינפש".
מצד שני, בתפילה נאמר "ישמח משה במתנת חלקו", ומבאר הטור (אורח חיים רפ"א) כי משה ביקש מפרעה לתת לעם ישראל יום מנוחה, כדי שיעבדו טוב יותר. פרעה נעתר, ומשה בחר ביום השביעי. על כן, לימים, כשהצטוו ישראל לשמור את השבת, קראו לה "מתנת חלקו" של משה. ברם, שהשבת של משה נועדה למנוחת האדם והיא שונה בתכלית משבת לה'?
בכתבי האר"י (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ג') מבואר כי "בחג הפסח הוא מוחין דקטנות ובחג השבועות הוא מוחין דגדלות". רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי יש מי שמקיים את התורה שלא לשמה, מחמת תועלת אישית המאפיינת את הקטנים המתרכזים בעצמם. לכך קוראים "מוחין דקטנות" ("ראש קטן"), וכך נוהג מי שנמצא בראשית דרכו הרוחנית (קטן, או עם הארץ) או מי ששרוי בדכדוך והיעדר כוח רצון. לעומת זאת, מי שחננו ה' בבינה ובטוב לבב, מקיים את המצוות לשמה מחמת ציווי ה' וכדי לעשות נחת רוח ליוצרו. דבר זה נקרא "מוחין דגדלות" ("ראש גדול").
מוחין דגדלות הם התוכן הפנימי של מעשה, ומוחין דקטנות הם הלבוש והמעטה החיצוני והשטחי שלו. אך כשם שלא ניתן לאכול את הפרי לפני הקליפה, כך מוחין דקטנות הם לעולם שלב לפני מוחין דגדלות. על כן, תנוח דעתו של אדם בעת מוחין דקטנות, כי התהליך יתרחש והוא יגיע לגדלות המוחין.
לאור רעיון זה מבאר רבי לוי יצחק, כי דרגת עם ישראל בחג הפסח היא של מוחין דקטנות, כי במצרים היו עובדים את ה' שלא לשמה. זוהי כוונת בעל ההגדה כי "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים". כוונת הדברים שהיו עובדים את ה' שלא לשמה, כאדם שעושה דברים מתוך כוונה זרה. בחג השבועות הגיעו למוחין דגדלות, אחר שקיבלו את תורה ואמרו "נעשה ונשמע".
בהתאם לכך, מובנים דברי הטור כי משה חידש יום מנוחה לצורך מנוחת הגוף מעמל השבוע, בבחינת מוחין דקטנות, שהם הנדבך הראשון בעבודת ה' הנחוץ כדי להביאם לעבודת ה' לשמה, מתוך מוחין דגדלות. על כן, משניתנה תורה והתחדשה השבת כציווי אלוקי, שמח משה במתנת חלקו, שהרי הזרע שזרע, נבט והניב את היכולת לעבוד את ה' לתכלית הנשגבה של קיום ציוויו.
רבי לוי יצחק מלמדנו אפוא כי התכלית הנשגבה של המצוות היא קיומן מתוך רוחב דעת ואהבת ה' כמצוות "לשמה". אבל, יש לסנגר גם על עבודת ה' מתוך מוחין דקטנות, שהרי אי אפשר להגיע לגדולה בלי להיות קודם לכן קטן, וזה הקטן גדול יהא.
