שירה סגלהמלחמה גבתה קורבנות רבים, ונשארנו מדינה שכולה שמתמודדת עם אובדן – הורים שכולים, אחים שכולים, אלמנות ואלמנים. לצידם, יש קרובי משפחה של המת שמתמודדים עם כאב שאין לו הכרה ציבורית – הסבתות והסבים. במובנים רבים הם נושאים אותו לבד. ההתמודדות שלהם, המורכבת מהמקום של דור מבוגר שהשכול מכה בו בשלב מאוחר של החיים, היא שקטה, בלתי נראית – אך לא פחות כואבת.
הלך לעולמו הוא בלתי נתפס. הכאב הוא כפול: הוא גם על הנכד או הנכדה שאינם, וגם על הילד או הילדה שלנו שהפכו להורים שכולים. מצד אחד, מצופה מאיתנו להיות חזקים עבור הילדים שלנו; מצד שני, אין עם מי לחלוק את הכאב העצום", כך נכתב בעלון של עמותת "יקיר לי", המציעה סדנת 'יד ולב לסבים ולסבתות', כדי להתמודד עם אובדן של נכד.
מקים העמותה, פיני רבינוביץ, איבד את בתו דסי ממחלת הסרטן ב-1996, והוא ייסד את הארגון ב-2005 לאור ניסיונו האישי ולאור הצורך הזועק שעולה מן השטח במטרה לספק כלים ותמיכה למשפחות השכול האזרחי. בשש השנים האחרונות הוא הרחיב את אוכלוסיית היעד גם למשפחות השכול הלאומי. "מעולם לא נתנו לסבא ולסבתא שחוו אובדן נכד יחס הולם, הם נותרו ללא מענה", אומר פיני. "עכשיו, עם הצטרפות של סבתות וסבים רבים למעגל השכול, זה הזמן לפתוח להם צוהר. מגיע לסבא ולסבתא שהנכד שלהם מת, מכל אסון שהוא, לקבל טיפול והכרה".
עיגולים של תקווה
היום, כשפיני בא לנחם משפחה שכולה, הוא קודם כל מחפש בין האבלים את הסבא והסבתא. "אף אחד לא ניגש אליהם", מסביר פיני. "הם צריכים שיראו אותם, שידברו איתם. אני נותן להם הרגשה טובה, מקשיב להם, מתעניין בהם. ככה אדם מרגיש שהוא שייך ושמישהו מתייחס אליו. אני אומר להם: אתם לא לבד בסיפור הזה".
"מצד אחד הם יושבים בשבעה, עם ההורים ויתר הנכדים שלהם, ושומעים הכל; ומצד שני לא מדברים איתם", מוסיף פיני. "הם נושאים כאב גם על ההורים שחוו שכול וגם על הנכד שאיבדו. הם הולכים לביתם בסיום השבעה ונשארים עם המועקה והבדידות. סבא וסבתא לעיתים נמצאים בדילמה ולא יודעים אם נכון להתקשר לילדים, כי אולי הם עסוקים ולא רוצים להפריע, הרי ההורים עסוקים בהתמודדות עם האובדן שלהם. אל ההורים באים אנשים כדי לנחם ולבקר, ופחות מגיעים לסבא וסבתא. הם חווים תחושות קשות, ואין להם עם מי לדבר. כולם עסוקים באובדן ובכאב של ההורים והאחים או הילדים, אז פחות מבקרים אותם ופחות מתקשרים אליהם. לכן, אין להם את אותה שמחת חיים שהייתה להם קודם", הוא אומר בכאב על המצב.
עמותת 'יקיר לי' פונה לסבים ולסבתות שחוו אובדן מ-7 באוקטובר ומציעה להם לעבור יחד מסע שנע בין החיים והמוות, הגעגוע והכאב, ומאפשר לקבל משמעות. בסדנה פוגשים עוד אנשים אשר חולקים איתם את אותה שותפות גורל, מקיימים שיח משותף, ובעיקר מקבלים כלים להתמודדות ותמיכה. הסדנה בת 12 פגישות, ובהן מדברים על הכל. "התחלנו בקיום הסדנאות, וב"ה הסבים והסבתות מגיעים אליהן מרחבי הארץ, ואנחנו מקבלים עליהן מכתבי תודה", אומר פיני. "בסדנאות אנחנו מעבירים אחד לשני עיגולים של כוח, תקווה ושמחה. בבמה חשובה זו, אני פונה לכל אחד ואחת ומבקש: אתם מכירים סבא וסבתא שחוו אובדן נכד מסיבה כלשהי? ידעו אותם שאנחנו פה בשבילם".
התמודדות שקופה
החל מ-7 באוקטובר נפלו 24 חללים, הן אזרחים והן חיילים, במועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב אחוזת ברק שבמועצה איבד במסיבת הנובה 7 אזרחים. כחלק מהצרכים שעלו מהשטח הוקם פרויקט של קבוצת תמיכה לסבים ולסבתות שמתמודדים עם אובדן במלחמה.
"היוזמה לקבוצה הגיעה מתוך פנייה של סבתא שאיבדה את נכדה במהלך טיול בנפאל לפני מספר שנים, והעלתה מולנו את הצורך במתן מענה לאוכלוסיית הסבים והסבתות בתוך מעגל השכול", מספרת יפעת גזית, עובדת סוציאלית ומנהלת תחום ותיקים באגף קהילה ורווחה במועצה האזורית עמק יזרעאל. "הרמנו את הכפפה והתחלנו בתהליך מיפוי של פנייה לכל משפחות חללי המועצה ואיתור סבים וסבתות. לאחר שהגענו לכל הפוטנציאל במועצה, פרסמנו את הקבוצה גם בסביבה הקרובה במרחב האזורי ופתחנו אותה לא רק לתושבי המועצה. לאחר מכן, איתרנו מנחה מתאים ויצאנו לדרך. הקבוצה מונה 6 משתתפים. 4 מתוכם איבדו נכד מאחד מיישובי המועצה או שהם עצמם תושבי המועצה, ושני משתתפים נוספים שאינם מתוך המועצה. המפגש הקבוצתי מתקיים מדי שבוע בימי חמישי למשך שעה וחצי במשך 12 מפגשים, ומונחה על ידי עובדת סוציאלית קלינית. כרגע אנחנו נמצאים ממש באמצע הדרך".
המיזם עונה לצורך של הסבים והסבתות אשר חווים אבל, שכול ואובדן עצום ואינם חלק מהאוכלוסיות המקבלות את המעטפת מהמדינה, כמו הורים, בני זוג ואחים שכולים, ולא תמיד שמים לב אליהם ואל הכאב שהם חווים. לשם כך יפעת המיזם נותן להם את ההכרה בקושי שלהם ואת המענה המתאים עבורם.
מהן התחושות של סבתות וסבים שכולים?
"זאת התמודדות שקופה. זה מתחיל מהמדינה, שלא מכירה בשכול שלהם, ללא סבסוד לטיפול. הם 'שקופים' מבחינת המדינה וזה מחלחל גם למטה, לתוך המשפחה ושאר המעגלים. השאלה היא עד כמה יש לי חלק בשכול, בשבעה, באזכרות, באירועים? הם צריכים לחפש את המקום שלהם בתוך האבל. כביכול הם שייכים למעגל השני ולא למשפחה הגרעינית, אך לרבים מהם היה קשר מיוחד וקרוב עם הנכד ולא תמיד יש לזה הכרה".
יפעת מבקשת מאיתנו להיות יותר רגישים ומכילים לסבא וסבתא, ולהכיר באובדן שלהם. "האובדן קרוב מאוד", היא מסבירה. "אין אפשרות להשוות בין אובדן לאובדן. כל אחד תופס ומתמודד אחרת עם אובדן, וצריך להביא בחשבון שבגיל השלישי יש הרבה מפגשים עם אובדן, למשל, של בן זוג או חברים. אלו אנשים שעברו הרבה בחיים שלהם ובעיקר רוצים שיראו אותם ושיבינו שהשכול שלהם ראוי ושיש לו מקום. אז אם אתם מגיעים לשבעה ורואים את סבא או סבתא יושבים בצד – תיגשו, תתעניינו. הרבה פעמים כבר אין להם מעגלי תמיכה משלהם כי חברים נפטרו, למשל. אף אחד לא באמת מגיע לנחם אותם, ולכן צריך לראות אותם".
אילו עצות היית נותנת להתמודדות נכונה לסבתות ולסבים שכולים?
"תיתנו מקום לאובדן שלכם, אל תמעיטו בערכו. תרגישו ראויים להזדקק ולקבל את התמיכה והעזרה בהתמודדות עם השכול. תעשו תיאום ציפיות עם המשפחה הקרובה: בקשו גם מהם תמיכה והכרה, שישאירו אתכם מעורבים, שיזמינו אתכם לאירועים ולא יחליטו בשבילכם שזה נטל או טרחה. שייתנו לכם להחליט מה מתאים לכם ומה לא. ובעיקר, בקשו שיראו אתכם ואל תישארו עם זה לבד. חשוב להעלות את המודעות להתמודדות של הסבים והסבתות השכולים ולראות איך לא הופכים אותם לאוכלוסייה שקופה. מאוד קל להתעלם מהם, כי הם מבוגרים והם פחות דורשים ופחות 'נראים', אבל הם חווים התמודדות לא פחות קשה מכל בן משפחה אחר", מסכמת יפעת.
אפילו שיחת טלפון קצרה
"לא חשבנו שאפשר להרגיש כזה כאב. הרגשנו כמו תינוק שמתחיל ללכת", מתארת זהבה ברעם, סבתא שכולה, שנכדה סמ"ר נטע ברעם ז"ל נפל במוצב בנחל עוז ב-7 באוקטובר. "בזמנו איבדנו הורים וחברים יקרים, אבל אובדן נכד זה משהו שונה בתכלית. עם הזמן, התחלנו להבין שאין שום מסגרת שמכילה אבל של סבא וסבתא או נותנת כלים להתמודדות. אמנם קיבלנו במהלך הזמן תמיכה מטעם הרווחה, שש פגישות, אך בסיומן שוב נשארנו בחלל ריק. לאחר תקופה מסוימת התראיינו בטלוויזיה על אובדן נכד, ומאז ההכרה וצורך ותמיכה של סבים וסבתות עלה קצת יותר לתודעה. עם הזמן, הצטרפנו לשתי קבוצות תמיכה שנוצרו: אחת מטעם משפחה אחת, שבה השתתפנו בשש פגישות, וקבוצת תמיכה מטעם 'אור למשפחות', ובקבוצה זו אנו נמצאים עד היום".
נטע ז"ל היה פקד בלון בגדוד 414 שבחיל הגנת הגבולות באיסוף קרבי. הוא היה השלישי מבין נכדיה של זהבה. לדבריה, נטע שמש אח מקסים לשתי אחיותיו, חבר טוב לכולם, תלמיד מעולה, אהב מאוד חיות, בעיקר חתולים, ומרכז חייו היה הלגו. הוא נפל מעט לפני יום הולדתו ה-21.
קבוצת התמיכה מטעם "אור למשפחות" נפגשת מדי שבועיים, והמשפחות יוצרות קשרים חמים אחת עם השנייה. "זה המקום היחיד שאנחנו מרגישים בו טוב", אומרת זהבה. "אבל בין הפגישות של הקבוצה אין לנו מקום שבו אנחנו יכולים לשתף או להיעזר. יש לנו חברים וילדים, אבל אנחנו לא רוצים להקשות על אף אחד מהם ובוודאי לא רוצים שהילדים ידאגו גם לנו. ההתמודדות הקשה ביותר היא דווקא מול הבן שלנו, שהוא אב שכול. קשה להבין שהאבל שלנו הוא בעצם על בננו ועל נכדנו היקר. אני מבינה שלאבד בן זה הדבר הכי נורא בעולם, אבל גם לאבד נכד זה שיברון לב. יחד עם זה, אמרתי לנכדיי שאני מבטיחה להם שכשהם יבואו אלינו הם לא יפגשו בית עצוב וסבתא וסבא יישארו כמו שהם הכירו אותם לפני האובדן. נישאר חזקים למענם. לסבתות ולסבים השכולים אני ממליצה: שמרו על המשפחות שלכם, כי גם אם היחסים מאוד טובים וצמודים, דברים עלולים להשתנות – מצד אחד להידוק יחסים נוסף, ומן הקצה השני – התרחקות. אל תהיו מופתעים לא מזה ולא מזה".
"זר לא יבין זאת", מוסיפה זהבה על הכאב השקוף של סבים שכולים. "לא תמיד נוח לאנשים להתמודד עם משפחות שכולות. יש התרחקות מסוימת בין חברים, לא כולם, אבל יחד עם זאת נוצרות חברויות חדשות. היום אני מבינה שאין כבר את המילה 'צריכה', אלא רק לעשות את מה שאני חושבת שיעשה לי טוב, ובזה אני מתמקדת היום. לפעמים מספיק חיבוק או הבעת אמפתיה או סתם לקבל שיחת טלפון קצרה, וזה מאוד-מאוד מחזק. אל תפחדו להתקרב אלינו. אנחנו עצובים, אנחנו כואבים, אבל בהחלט מסוגלים גם להבין את העולם הרגיל".
