אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)בגיל 22, שידוכים מרגישים כמו מבצע סודי של המוסד: כל פגישה עטופה בהתרגשות, סודות, ותפילות. בגיל 32? את מרגישה כמו מבצע חילוץ: "תוציאו אותה משם כבר!" בגיל 37 את כבר קוטג' פג תוקף שרק אמיצים משתמשים בו לפשטידה.
הטלפון מצלצל. זו השדכנית. היא פותחת במשפט הקבוע: "תקשיבי, יש מישהו ממש מקסים, אבל…" ופה את כבר יודעת – ה"אבל" הולך למחוק את כל ה"מקסים".
לפעמים ה"אבל" הוא:
– "הוא בן 47, גר עם ההורים, אבל יש לו לב זהב!"
– "הוא מאוד חכם, אבל לא מדבר הרבה. או בכלל"
– "הוא בתהליך חזרה בתשובה, אבל כרגע הוא בתאילנד במדיטציה"
ולך, אין לב זהב. רק קפה קר ביד וחשד חם בלב. ככל שהשנים עוברות, השדכנים נהיים יותר נלהבים – ויותר חסרי הבחנה. בגיל 30+ את הופכת מ"בחורה עם סטנדרטים" ל"בחורה שצריכה להתגמש". הפכתם אותי לבלון ים? אחת פעם אמרה לי: "תראי, בגיל שלך כבר אי אפשר לחפש אהבה. תחפשי שותף לחיים". אני אפליקציית נדל"ן ולא ידעתי?
הכי קשה זה כשמנסים לשדך לך את גרוש של הבת דודה של השכנה, שיש לו ארבעה ילדים, כלב רגיש, וטראומה מאהבה. אבל הוא שומר נגיעה, אז "זה בול בשבילך". אל תבינו אותי לא נכון – אני בעד שידוכים. זה מרגש. זו דרך מדויקת ומכוונת. אבל כשזה נעשה כמו שיווק של מוצר שאף אחד לא רוצה, זה כבר לא שידוך. זו שִׁדְחִיפוּת.
אז מה כן? כן, אני רוצה שידוך. כן, אני רוצה שיראו בי אישה, לא מקרה. וכן, אני רוצה מישהו שיגיד: "את מדהימה – לא למרות שאת בת 30 ומשהו. בגלל".
ובינתיים?
אני לוקחת נשימה עמוקה, לובשת את החולצה הכי יפה שלי, מחייכת לשדכנית גם כשבא לי לצעוק – ויוצאת לעוד פגישה.
כי אולי, רק אולי, זה כן הוא. ואם לא – לפחות אקבל חומר לטור הבא.
