שנאת עצמנו

פולמוס נוקב ויורד עד התהום התחולל בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה בין הסופר יוסף חיים ברנר לבין גדול הוגי הדעות של העלייה השנייה, אהרן דוד גורדון. הפולמוס הזה נולד בעקבות מאמר שפרסם ברנר בשם "הערכת עצמנו בשלושה כרכים", כתגובה להוצאתם לאור של שלושה כרכים בהם כונסו כתביו של הסופר מנדלי מוכר ספרים. כתב הפלסתר שיצא מתחת ידו של ברנר היה כתב שטנה על העם היהודי, שככל שאני מאמץ את זיכרוני אינני מצליח להיזכר במסמך כזה שיצא מתחת ידו של סופר יהודי, מסמך שיכול לאכלס כתבי עת אנטישמיים בלי שיהיה צורך לשנות בו ולו אות אחת.

מנדלי, מגדולי ספרות דור ההשכלה, גדול הסאטיריקנים, שם בכתביו ללעג ולקלס את אורח חיי העיירה היהודית במזרח אירופה, מצליף בה הצלפות משוללות כל רסן, מכאיבות ונעדרות חמלה, ומטיח בה את אשמת חמדנות הממון, אשמה העומדת במוקד תורת האנטישמיות. מאידך, הוא סוגד לתרבות המערב, לאור הבוקע לכאורה ממנה.

ברנר מאשים את העם היהודי בחוסר הערכה עצמית, שביטויו הוא בכך שאין לו למעשה שאיפות תרבותיות, שהוא מסתפק בקיומו בלבד, ואת האחריות לכך מטיל על כתפי העמים שבקרבם הוא חי. באצטלה של ניתוח ספרותי של כתבי מנדלי, מתיז ברנר את מררתו על אורח חייה של העיירה היהודית, על העם היהודי, על היהדות. שנאתו לאורח חיי העיירה היהודית היא פתולוגית, אינה יודעת גבולות, ועין יהודית מתקשה לקרוא את הכתוב. היהודי הוא היצור המושחת, המנוול, המכוער, והאנטי-מוסרי מכל יצורי האנוש עלי אדמות. "יהודי ויהודים. מאושר היה העולם, כפי הנראה, אלמלא קללה זו – היהודי".

גורדון מפרסם מאמר תגובה למאמרו של ברנר בשם "הערכת עצמנו". הוא מתקשה להבין את הכותרת שהעניק ברנר למאמרו. למה בעצם צריך להעריך את עצמנו אם מתכוונים לעוקרו מן השורש? הוא אינו יודע את נפשו למקרא כתב השטנה של ברנר: "מה זאת? לעג לרש? או שמא כאב? שמא כאב לב אכזרי, המביא את האדם להתאכזר על עצמו? האומנם? האומנם מתוך כאב לב על מי שאסור בכבלי ברזל יבוא אדם לרמוס עליו, על אותו אסור בכבלי ברזל, ברגלים, לירוק במלוא הפה על פצעיו המאוסים, על מכותיו הטריות"? "האם יש עם אחר בעולם אשר באותם תנאים, שהתקיים בהם עמנו, היה יכול להישאר במעלה גבוהה ממנו באיזה מובן שהוא?" – זועק גורדון מדם ליבו.

מנדלי לא היה כמובן לבד. בשנת 1899 פרסם המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו המונומנטלי "לנוכח פסל אפולו", שכל כולו הנמכת קומתו של עם ישראל והתבטלותו מפני אורה המסנוור של תרבות המערב:

בָּאתִי עָדֶיךָ. מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹדָּה.

פִּסְלְךָ – סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים;

אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה,

לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם…

אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי,

אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ

פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם,

מוֹרְדֵי הַחַיִּים מִיַּד צוּרִי שַׁדַּי…

בטקס יום השואה תשע"ו במכון השואה "משואה" אמר יאיר גולן את הדברים הבאים: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום". בימים אלה אמר יאיר גולן כי "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב, ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה".

קו ישר עובר בין שתי האמירות הללו, וממנו עולה כי מדינה קטנה הנלחמת על נפשה מפני אויבים הזוממים להשמידה היא זו שמתאכזרת לאויביה. האמירה העולה על כל דמיון היא זו המזהה אצל החברה היהודית-ישראלית תחילה של מאפיינים נאציים. איזה פרדוקס: העם היהודי, שריד השואה, מספר על עצמו שהוא נגוע בחיידקים נאציים.

יאיר גולן אינו לבד. רבים מאלה הרואים עצמם כיורשיהם של ברנר וטשרניחובסקי, של חלוצי העלייה השנייה והשלישית, כנושאי הנאורות, ככאלה שהלכה להם המדינה, מזדהים עם דבריו. על אלה קונן ברל כצנלסון, מהוגי הדעות הבולטים של מפא"י, בנאומו בחג הפועלים בשנת 1936: "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?… כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".