אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)השעה 21:30. אני מתיישבת, אחרי יום עבודה עמוס. זו השיחה השנייה שלי השבוע, והרביעית החודש. אני מחייכת, שואלת שאלות, מספרת על עצמי – שוב. תוך כדי שהוא מדבר, אני מבינה שאני כבר עייפה. לא רק עייפה מהיום הארוך, אלא עייפה מהתהליך הזה: מהפגישות, מההסברים, מהשיחות שחוזרות על עצמן. אני עייפה מהציפייה שמשהו יקרה, מהשאלה התמידית: "אולי הפעם זה זה?"
עולם הדייטים אצלנו הוא כמו ריצה במרתון – רק שאף אחד לא אומר לך מתי מגיע קו הסיום. מהרגע שאת מסיימת ללמוד באולפנה, יש תחושה שאת "אמורה" לרוץ בכל הכוח, להשקיע את כל זמנך בהיכרות, בשידוכים, בקבוצות ווטסאפ של מחפשים ומחפשות. כי "הזמן עובר, ואת כבר לא ילדה". ובאמת, שנים ארוכות פעלתי לפי הכללים האלה. אמרתי "כן" לכל הצעה (כמעט), יצאתי לכל פגישה שנראתה הגיונית, ניסיתי לשמור על ראש פתוח. אבל עם הזמן, גיליתי שהמרדף הזה – כשהוא לא נעשה נכון – פשוט שוחק.
כשאנחנו מתחילים לצאת לדייטים, יש לנו הרבה תקווה, סקרנות ואמונה. כל דייט חדש מרגיש כמו דלת שיכולה להיפתח. אבל אחרי עשרות פגישות שלא הובילו לשום מקום, משהו מתחיל להישחק. כמה פעמים אפשר לספר מחדש את אותו הסיפור? המתח לפני כל פגישה – האם זה יהיה זה? האם תהיה כימיה? ואם לא, איך אני מסיימת את הפגישה בנימוס בלי לחוש אשמה? האכזבות ושיברון הלב – עד שמישהו מצליח להיכנס לך ללב ואת מורידה את החומות, הוא בוחר להפסיק את הקשר, ויש תחושה כמעט של אבל ואובדן. הציפיות של הסביבה – אנשים טובים שרוצים לעזור, אבל לא מבינים שהעצה "תיתני עוד צ'אנס" לפעמים רק מוסיפה לעומס.
באיזשהו שלב הבנתי משהו חשוב: אי אפשר להישאר בתוך המעגל הזה בלי לקחת רגעים של מנוחה לנשמה: להפסיק לצאת בכוח: לא כל הצעה חייבת להפוך לפגישה. אם אני מרגישה מותשת – אולי עדיף לחכות קצת ולא לצאת לדייט שאין לי באמת כוח אליו; לבחור בקפידה: במקום להגיד "כן" לכל שידוך רק כי "אולי" – לבחור רק הצעות שבאמת נשמעות מתאימות; להשקיע בעצמי, לא רק בזוגיות: להקדיש זמן לתחביבים, לחברים, ולא לתת לכל החיים להסתובב סביב דייטים; לזכור שאני אדם, לא "פרויקט למציאה": מותר לי לקחת הפסקות, לנשום, לחיות. אני לא "בעיה" שצריך לפתור, אני בן אדם שלם גם עכשיו.
אז כן, אני עדיין יוצאת. ואני עדיין מחפשת. אבל היום אני עושה את זה בקצב שלי, בלי לשחוק את עצמי. כי זוגיות זו מטרה חשובה, אבל הדרך אליה לא צריכה להיות מסלול מכשולים. במקום לשאול "איך אני מוצאת מהר?", אני שואלת "איך אני מוצאת נכון – ובדרך שלא תשבור אותי?".
